הורים, תפסיקו לרצוח לילדים שלכם את החלומות! (או: איזה הורים אתם חולמים להיות?)

"הבן שלי חולם להשתתף בתוכנית 'הכוכב הבא' אבל אני מונעת את זה ממנו", עצרה אותי אמא של נער מתבגר ביציאה מהרצאה. "אני חושבת, להבדיל ממך, שלא כל חלום חייבים להגשים".

"ולמה את מונעת ממנו לגשת לאודישנים?", התעניינתי. מתעלם מדעתה שלא כל חלום חייבים להגשים. "כי הוא לא זמר מספיק טוב והוא אפילו מזייף. לא הייתי רוצה שהוא יושפל מול כל המדינה".

אמא אחרת שעצרה אותי בדרך למגרש החנייה, שיתפה אותי שהבת שלה רוצה להיות דוגמנית אבל היא מונעת ממנה להגשים את החלום שלה. היא אמרה זאת תוך כדי שהציגה לי אלבום תמונות טלפוני שחשף את מי שיכולה בקלות להיות היורשת של בר רפאלי.

"ומדוע את מונעת ממנה להגשים את חלומה ולנצל את מה שנתן לה הטבע והגנים הטובים שלך ושל בעלך?", התעניינתי. "כי אני לא רוצה שהיא תהיה חלק מהעולם המסוכן הזה שמלא בסמים, הטרדות מיניות וערכים גרועים. אני רוצה שהיא תהיה משהו הרבה יותר גדול ממישהי שמוכרת את החיצוניות שלה".

כשנכנסתי לרכב שלי, שעמד במגרש החנייה, שמעתי דפיקה על החלון. מולי עמדו אימא ונערה מתבגרת. "אנחנו חייבות לשאול אותך שאלה", אמרה האימא בזמן שהנערה המתבגרת שלה עשתה פרצופים של נבוכה, "החלטנו שאתה זה שתכריע בסוגייה שאנחנו רבות עליה. אתה מוכן לתת לנו עצה?". "רק תקחי בחשבון שהעצה שלי עלולה להיות מנוגדת לעמדתך", אמרתי בחיוך.

"לבת שלי, בת 15, יש חלום לעשות בשיער פסים ורודים, לעשות שני חורים נוספים באוזניים וקעקוע ואני ממש ממש לא מסכימה". "את שואלת את הבן אדם הלא נכון לגבי קעקועים", הראיתי לה שני קעקועים גלויים על פנים זרועותיי. בראשון כתוב "אם תרצו אין זו אגדה" ובשני שמות בנותיי שירה, נגה ושמה של אמי, תמר, שנפטרה לפני כשנה.

"אבל אני אגיד לכם מה שאני אומר לבנותיי - ילדים יכולים לעשות על הגוף כל דבר שהוא הפיך. לצבוע את השיער? בבקשה. אפשר לגזור במידה וזה לא יהיה מוצלח או לחכות שהצבע ירד, חורי עגילים אפשר לעשות במידה וזה לא מוגזם וגם אם מתחרטים זה נסתם או קטן כעבור שנים. קעקועים שהם דבר בלתי הפיך, עושים כשבאמת מבינים את המשמעות של לחיות עם זה".

האימא השואלת קצת החמיצה פנים בזמן שהנערה המתבגרת שלה התחילה לחייך. היא בטח ציפתה שאומר להן, בקול דידקטי, שבגיל ארבע עשרה זה לא ראוי לצבוע שיער ולחורר חורים באוזניים.

לא משנה כמה פעמים אעמוד מול קהל מבוגר ששואף להגשים את רשימת החלומות הפרטית שלו, תמיד זה יסתיים בצונאמי של שאלות על חלומות ילדיהם. כנראה שחלומה הגדול של כל אימא פולנייה (וגם אבא, כמובן, לא משנה מאיזו עדה) זה "שהילדים שלי יגשימו את החלומות שלהם".

העניין הוא שבזמן שההורים רוצים שהילדים שלהם יהיו מוגשמים ומאושרים הם בעצמם תוקעים לילדים שלהם מקלות בגלגלי החלום. ההורים הללו מוכנים להיות רוח גבית לרשימת החלומות המפוארת של הילדים שלהם, רק בתנאי שזה תואם את רשימת החלומות שלהם או הערכים שלהם או לוח הזמנים שלהם.

כשאני נתקל בהורים מונעי חלומות אני תמיד שואל אותם שאלה שעושה להם סדר בראש: "אילו הורים אתם רוצים להיות, הורים מונעים או הוריי כרית? מה אתם מעדיפים שהילדים שלכם יזכרו כשהם יהיו בני עשרים או שלושים? שבגיל 13 מנעתם מהם להשתתף בתוכנית המוזיקה שהם רצו להיבחן אליה, להפוך לדוגמנים ודוגמניות ולצבוע את השיער או שאתם מעדיפים שהם יזכרו שאפשרתם להם לעשות את כל הדברים שהם חלמו עליהם, ובמקרה הנורא מכל שהם נכשלו או הושפלו או טעו אתם הייתם הכרית לדמעות שלהם?"

כילד וכנער היו לי אינסוף חלומות. חלמתי להיות כבאי, כדורסלן, ירקן, מוכר אבטיחים, שחקן, עיתונאי, סופר ובעל עסקים. את ארבעת החלומות האחרונים הצלחתי להגשים ובענק. יש מי שיגידו שזה בזכות הכישורים אבל אני נותן את הקרדיט לאמי, תמר אברמוביץ' ז"ל, שהייתה רוח גבית לכל החלומות והפנטזיות שחלפו בראשי. אמא שאיפשרה לי לעשות (כמעט) כל מה שרציתי ודאגה לספק לי את כל הכלים, החוגים והאנשים שיהפכו אותי למי שאני היום.

בגיל 12, לדוגמה, החלטתי שאני רוצה להשתתף בתוכנית "תופסים ראש". אם גדלתם באמצע שנות ה-80 אתם בוודאי זוכרים את תוכנית הטלוויזיה שהגיש נתן דטנר בשיתוף ילדים פלא מוכשרים כמו אוהד קנולר, טל ועידו מוסרי, ריקי בליך ועוד. בין המערכונים והשירים התארחו ילדים "רגילים" בעלי כישורים יוצאי דופן כמו שירה, ריקוד, פנטומימה או תיפוף.

חברה טובה שלי ואני החלטנו שגם אנחנו רוצים להופיע בתוכנית וניסחנו מכתב קצר למערכת התוכנית שבו סיפרנו בביטחון והתלהבות על מופע החיקויים המושקע שיצרנו שכולל חיקויים של ירדנה ארזי, עופרה חזה, אדם ושאר כוכבי שנות השמונים. "יש לנו תלבושות, פאות ולאחרונה אפילו הופענו מול קהל ביום הולדת של חבר. נשמח להשתתף בתוכנית". שבועיים אחר כך קיבלנו מכתב מהפקת התוכנית עם הזמנה להציג בפניהם את המופע שלנו.

נרגשים נסענו באוטובוס מבת-ים לתל אביב עם בגדים, פאות, טייפ דאבל קאסט ואמא מלווה, על מנת למצוא את עצמנו עומדים מול סוללת מקבלי החלטות שמנתה שבעה צופים. הצגנו את עצמנו, חבשנו פאות, הפעלנו את הטייפ לצלילי שיר של ירדנה ארזי והתחלנו לרקוד ו"לעשות" עם השפתיים שאנחנו שרים.

הבוחנים חייכו לעברנו חיוך רחב מאוד. ממרחק הזמן, נדמה לי שהם קצת ניסו "לבלוע" את פרץ הצחוק שלהם. כשסיימנו להופיע פנה אלינו אחד הבוחנים ואמר: "אתם ילדים מקסימים ומוכשרים אבל כדאי שתדעו שמה שהראיתם לנו זה לא מופע חיקויים אלא מופע ליפסינג. אתם עושים עם השפתיים כאילו אתם שרים ואנחנו מחפשים ילדים שבאמת באמת שרים. זה מקסים ויפה אבל פחות מתאים למה שאנחנו מחפשים".

עברו יותר מדי שנים על מנת שאזכור אם הרגשתי נבוך או מושפל מהחוויה. מה שבטוח הוא שלמדתי כמה דברים חשובים באותו אירוע ביזארי. למדתי מה ההבדל בין סוג של מופע דראג חובבני לבין מופע שירים, למדתי שלאודישן צריכים להגיע הכי מוכנים ומדויקים ולמדתי שיש לי את האמא הכי מפרגנת בעולם, שלא רק נסחבה איתי ועם עוד חברה לתל אביב באמצע יום קיץ במיוחד, אלא גם פרגנה לנו אחר כך ארוחת פחמימות מנחמת ומשמינה במיוחד.

בסוף הארוחה אמרה לנו Tamar Abramovitz: "הייתם מצוינים. נראה לי שהם לא לגמרי הבינו הכל". יש מצב שאמא שלי קצת שיקרה לנו אבל זה, לפעמים, זה בדיוק מה שהורה צריך לעשות. קצת לשקר, קצת לגונן, קצת להעצים ובעיקר לזכור שהחלומות של הילדים שלו הם ולא החלומות שלו עצמו. שמסע ההגשמה של הילדים שלו חייב לכלול גם נפילות, בורות, מהמורות, שריטות והשפלות. שרק ככה לומדים להגשים חלומות.

הספר "קסם הרשימה", גרסת הרשימה לבני נוער, נחת היום בחנויות הספרים בכל רחבי הארץ. ואם אתם חברי מועדון בצומת ספרים תוכלו לרכוש אותו ב29.90 שקלים עד גמר המלאי / החודש.

להאזנה לקטע מתוך הספר הקליקו על הסרטון. להזמנת עותק מהאתר הקליקו כאן