פתאום זה היכה בי: משהו בחיים שלי לא הגיוני.

במחשבה שנייה, בחיים של כולנו.

אני עובד מגיל ארבע עשרה ואף פעם לא הייתה לי חופשה.

אני לא מדבר על סופ"ש קצר במלון בצפון או בדרום (על חופשה של 24 שעות אני דווקא מקפיד אחת לחודש) או על חופשה רבעונית של כמה ימים באירופה אלא על חופשה של ממש. התנתקות אמיתית. מעולם לא טסתי למזרח או לדרום אמריקה לחצי שנה או שנה ונזרקתי באיזה הוסטל שחדר מעופש בו עולה חמישה דולר ללילה. וגם אם הייתי עושה את זה, בגיל 21, לא נראה לי שהייתי מצליח לשרוד על אדי החופשה ההיא עד גיל 44. ומה זה 44 בעידן בו אנשים מגיעים, כמעט בלי קושי, לגיל 90? מתי אני אמור לנוח באמת? בקבר כמו שאומרת הבדיחה השחוקה?

מעולם לא הייתי בחופשה אמיתית שמנוטרלת מטרדות היום.

מלהכין כריכים לבנות לבית הספר, לאסוף לחוגים ומהחוגים, להפעיל מכונת כביסה, לתלות, להוריד, לקפל, לגהץ, לבשל, לנסוע לסופרמרקט, להוריד את הכלב שלוש פעמים ביום, להשיק ספר, להשיק הרצאה, לעמוד בפקקים, להיות בזוגיות (גם זה סוג של משרה, לא?) ,להעניק יחס לחברים ולמשפחה, לבקר את הסבא המזדקן, לסעוד את האימא הגוססת, לשלם את חשבון החשמל והמים והגז, לעקוב אחרי התנועות בחשבון הבנק לראות שהכל תקין, לענות לוואטסאפ (כלומר לעשרות הוואטסאפים היומיים), להשיב להודעות בפייסבוק, להתייחס לאנשים באינסטגרם, לצפות בסדרה שכולם מדברים עלייה בנטפליקס. אוף, התעייפתי רק מלכתוב את כל רשימת המטלות הבלתי נגמרת של החיים.

ואולי אין בכלל כזה דבר חופשה אמיתית?

אולי חופשה אמיתית זה בעצם לחיות את החיים שלנו ברגיעה מוחלטת?

אבל איך עושים את זה?

באמצעות יוגה ופילאטיס?

הרי להגיע לשיעור יוגה לוקח ברכב ארבעים דקות כשאין פקקים בתל אביב. אז אולי בכלל אני צריך לעבור לגור בערבה? אין שם פקקים! במחשבה שנייה גם אין שם ממש חיים. כלומר יש שם בני אדם, נופים יפים, שקט ושלווה אבל אין שם את האקשן של העיר שאני כל כך אוהב. אמרו לי שמדיטציה עושה ממש טוב לנפש. אבל מה יעזרו לי רבע של שעה שקט? אני צריך אותו הרבה יותר שעות במהלך היממה.

אנחנו חיים בעידן מטורלל (בלי קשר לקורונה).

אנחנו כל הזמנים רצים ומתרוצצים ואף פעם לא מספיקים לעמוד במטלות ובמשימות.

כשהקורונה נחתה על ראשנו וקצת אחרי שיצאנו מההלם אמרנו: "איזה יופי! העולם האט! אנחנו יותר בבית, פחות רצים, לא מבזבזים. הקורונה הגיעה ללמד אותנו משהו על חיים צנועים יותר". הקורונה עדיין כאן בצורה יותר מעודנת ונשלטת ואחרי כמעט שנתיים אפשר לומר שלא למדנו כלום. חזרנו לחיות את החיים המהירים, המטורללים והמצפצפים.

לפעמים נדמה לי שהחיים זה לא יותר מרשימה ארוכה מאוד מאוד מאוד של בירוקרטיות וסידורים שלעולם לא נגמרים. וגם כשכבר מסמנים וי על כל המשימות צצות להן משימות חדשות.

האם אני אמור להמתין למותי על מנת לנוח?

להיות סיעודי על מנת לרבוץ במיטה נטול מעש?

כבר כמה חודשים מתבשלת בי תחושה רצינית שיש באג בחיים שלנו במאה העשרים ואחת.

תחשבו על האדם הממוצע שחי בעולמנו לפני מאתיים שנים (זה לא כל כך הרבה שנים כשחושבים על זה. זה אומר שאותו אדם חי לצד סבא של סבא שלכם. אתם יכולים לדמיין זאת?). אז האדם הזה שהבה נקרא לו מנחם לצורך העניין היה קם לקול קריאת התרנגול, יוצא אל הגינה שלו הצנועה שלו בביתו צמוד הקרקע הצנוע, קוטף את הירקות שלו, אוסף ביצה או שתיים מהלול, מכין את ארוחת הבוקר ועובד את אדמתו. זה בתמצית היה יומו. עד שהגיעה, כמובן, המהפכה התעשייתית ואז הכל התחיל להיות מטורלל.

וכיום? אנחנו מתעוררים אל רעש והולכים לישון ברעש. רעש חיצוני ופנימי. אנחנו מתעוררים עם הטלפון שלנו (שהוא בעצם מחשב-על בגודל של כף יד) והולכים לישון איתו. משחיתים דקות ארוכות בגלילת פיד האינסטגרם או הטיק טוק או הפייסבוק, צופים בסדרות טלוויזיה שחלקן מטופשות ממש ("זה בטח ישתפר בפרק 45", אנחנו מנחמים את עצמנו), נוסעים לעבודה במשך שעה בממוצע ומבזבזים עוד שעה בפקקים שחוזרים. על הדרך אנחנו "מבלים" במשרד עם אנשים שאנחנו לא תמיד אוהבים ונאלצים לספוג את האנרגיות שלהם.

מחקרים עדכניים מראים שהאדם הממוצע במאה העשרים ואחת מבזבז, מדי יום, בממוצע 5 שעות, על כל הרעשים שמסביב. כלומר על הפקקים, המטלות, הרשתות החברתיות והטלוויזיה. חמש שעות מתוך 24 שעות זה חמישית מהיום שלנו. זה משוגע. חמש שעות של "בזבוז" מדי יום זה 35 שעות בשבוע. חמש שעות של "בזבוז" ביום זה 157 שעות בחודש. חמש שעות מבוזבזות ביום זה 1820 שעות בשנה שזה 75 ימים בשנה. ש-ב-ע-י-ם ו-ח-מ-ש ימים בשנה! אתם מבינים, רבע מהשנה שלנו מושחתת ומבוזבזת על פקקים, נסיעות, המתנות, צפצופים ורשתות חברתיות. זה פסיכי. זה מטורף. זה מעוות. זה לא הגיוני!

אני לא מוכן יותר לחיות את חיי ככה.

אני לא מוכן לבזבז את הזמן שלי על פני האדמה.

אני מסתכל מסביבי ואני רואה את כולם רצים ורצים ורצים.

אני מדבר עם חברים וחברות בני גילי וכולם עייפים ושחוקים והם רק בני ארבעים.

זה לא הגיוני.

"אני רוצה לצאת לשנת שבתון!", אמרתי לחבר לפני כמה ימים, "אני רוצה לקרוא את כל הספרים שאני קונה עכשיו ולא באיזו חופשה או בגיל שבעים. אני רוצה למממש את המינוי לבריכה שאני לא מוצא לה את הזמן, לבשל, לארח חברים ופשוט לשבת בספה שקניתי לפני שנתיים ועדיין לא ניצלתי אותה".

"אבל מה עם העבודה?", הוא שאל.

"מה איתה?"

"אין לך מחויבות?".

"יש לי", השבתי, "אבל את הכל ניתן לבטל. זה לא הגיוני ששנת שבתון יש רק למורים ומורות אחת לשבע שנים ולחקלאים יש את שנת השמיטה. זה נראה לך הגיוני שבני האדם עובדים ברציפות מהשחרור מהצבא ועד ליציאה לפנסיה? חופשות קצרות פה ושם ותקופות החגים שהם הכל חוץ מרגיעה אמורות לספק לנו אוויר אמיתי לנשימה?"

"יש לי רעיון!", הוא צהל, "תשמור שבת!!!"

"שמרתי בעבר. זה היה מקסים וקסום ומרגש אבל מה זה לשמור שבת? בקושי 24 שעות של הפוגה. המוח לא מפסיק לעבוד בשבת. ומעבר לכך, אני זקוק ליותר מ24 שעות".

"אז תקח שנת שבתון", הוא אמר.

"זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות!", הכרזתי בפניו ואז בפני כל האנשים שמקיפים אותי, "אני יוצא לשנת שבתון".

ואז צצה השאלה מכולם: "איך?"

איך תצא לשנת שבתון בזמן שיש לך ספר חדש שיצא שזקוק לקידום ושיווק?

ואיך תצא לשנת שבתון כשיש לך צוות עובדים ומשכורת שצריך לשלם?

ואיך תצא לשנת שבתון כשהחיים מסביב ממשיכים במהירות ולא מתחשבים בך?

נשאלתי גם "מה זה בעצם 'שבתון'? להפסיק לעבוד?"

בדקתי את ההגדרה המילונית שאומרת ש"שנת שבתון היא הפסקה מהעבודה לשם מנוחה, הנמשך לאורך מספר חודשים עד שנה. מקורו של רעיון השבתון הוא במצוות השמיטה המתוארת בתנ"ך".

האם אני רוצה להפסיק לעבוד? לא.

אני צריך לעבוד בשביל להתפרנס ואני גם אוהב לעבוד.

אבל אני רוצה שהכל יהיה הרבה יותר מאוזן (ויש לי תחושה שגם אתם).

אז האמת היא שאין לי תשובות לכל השאלות הללו של איך אעשה זאת ומה בדיוק יהיה הפורמט.

אין לי מושג איך יוצאים במאה העשרים ואחת לשנת שבתון

אני רק יודע שגם מורים ומורות שיוצאים לשנת שבתון הם לא לגמרי נחים.

יש להם השתלמויות ופגישות ושיעורים ומשימות ועם זאת המינונים אחרים והם משנים את קצב חייהם ואת השגרה לפחות למשך שנה. וזה בדיוק מה שאני הולך לעשות השנה הזאת.

לצאת לשנת שבתון!

לשנות את שגרת חיי.

איך? אתם יותר ממוזמנים להצטרף אליי למסע בבלוג הזה וללמוד ביחד איתי איך עושים את זה כמו שצריך. אולי אצליח, אולי אכשל, אולי יצא מזה ספר חדש או הרצאה ואולי ארוויח סתם תובנה. תובנה זה המון בימינו. רק המחשבה על תובנה נבונה עושה לי קצת לנשום יותר טוב ברגע זה.

זהו.

יצאתי לחופש.

אחזור בעוד שנה (וליתר דיוק בפוסט הבא בשבוע הבא)

יצאתי לשנת שבתון

מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק "יצאתי לשנת שבתון!" - הקליקו כאן

נ.ב

אם הגעתם עד לכאן אז בטח מבינים שאני מפסיק להעביר הרצאות באולמות תיאטרון בחודשים הקרובים. אתם יותר ממוזמנים להגיע ולצפות בהרצאות הרשימה ושנת המתנות (שלגמרי מתחברות לנושא) ב12.9.2021 בבית ציוני אמריקה בתל אביב. ערב חגיגי לשנה החדשה תחת הכותרת "שנה חדשה היא הזדמנות לרשימה חדשה!". לפרטים נוספים הקליקו כאן.

הספרים "שנת המתנות", "הרשימה", "הרעיון", "ההזדמנות" ו"עד הדמעה האחרונה – 62 שיעורים מאימא" יכולים לספק לכם לא מעט חומר שיסייע לכם גם לצאת לשנת השבתון שלכם. הקליקו כאן למבצע חגים מיוחד.