משברים הם עניין מערער שמוציא אותנו משיווי משקל, מאיזון ומפרופורציות. ובעיקר, הם מנטרלים את החשיבה ההגיונית שלנו, מכיוון שבבסיסם יש פחד קמאי מפני שינויים דרמטיים שיתחוללו בחיינו, כמו אובדן מוניטין, פרידה מאנשים אהובים והשפלה פומבית. לא פעם המחשבות הללו גם תלושות מהמציאות.

 

בתחילת שנות ה-30 לחיי חוויתי, כפי שכבר שיתפתי, את המשבר הכי מטלטל של חיי עד לאותה התקופה. בוקר אחד התעוררתי לגלות שבאחד מעסקיי ביצע אחד העובדים מעילה, ושעל כתפיי הצנומות אני נושא חוב של כרבע מיליון שקלים לעשרות ספקים זועמים ולעיריית תל אביב אחת דורשנית וחסרת סבלנות כלפי מי שמפגרים בתשלומים.

 

אחרי שהתגברתי על ההלם והכעס של "איך זה קרה לי?" הגיע הרגע ליצירת תוכנית פעולה ליציאה מהמשבר ולהחזרת הכסף לכל דורשי החוב. שכרתי עורך דין בעל קבלות והצלחות משפטיות, הקמתי צוות יועצים ממולח ומפולפל המורכב מכמה חברים שהם אנשי עסקים, ויצאתי לקרב על חיי ועל שמי הטוב שהוכפש.

 

זה היה תהליך מורט עצבים שנמשך ארבעה חודשים וכלל עשרות שיחות טלפון עם ספקים זועמים ומאוכזבים, ובעיקר לא מעט נפילות מתח, מחשבות סוררות וחסרות היגיון בסגנון: "ברגע שהתקשורת תגלה שאני חייב רבע מיליון שקלים לכל כך הרבה אנשים – הקריירה שלי תגמר", "אני צריך לעזוב בהקדם את דירת הגן המרווחת במרכז תל אביב ולעבור לגור בדירת חדר כדי לצמצם הוצאות", "יש מצב שלא אוכל לממן אפילו דירת חדר. בטח אמצא את עצמי עובר לגור בקרטון ברחוב", ועד המחשבה לטפס על גג בניין עזריאלי ולבצע צניחה חופשית. ללא מצנח. ואין כאן שמץ של הגזמה. כל אחת מהמחשבות הללו קפצה לראשי. כולל זו שכללה קפיצה מראש בניין.

 

לא, אני לא אדם אובדני, והמחשבה על זינוק מגג בניין גבוה חדרה לראשי והועפה ממנו באותה המהירות שבה צנחה אליו. אבל כן התבוססתי במשך תקופה ארוכה בפחדים מפני הריסת שמי הטוב ומפני התרסקות כלכלית, שממנה פחדתי שלעולם לא אוכל להתאושש.

 

אם הייתי משוחח היום עם עצמי הצעיר יותר, הייתי אומר לי: "תירגע! עם כל הכבוד לעשייה שלך, אתה לא ראש ממשלת ישראל, ואף עיתון לא יבזבז שטח יקר כדי לפרסם שאתה חייב כסף לכמה עשרות אנשים. חוץ מזה, רבע מיליון שקלים זה באמת הרבה מאוד כסף, ודאי עבור צעיר בן 32 שאין לו גב כלכלי, אבל תיכנס לפרופורציות. מדובר 'רק' ברבע מיליון שקלים, ולא ב-500 מיליון דולר כמו חובות שהיו לחלק מהטייקונים שקרסו והתרסקו לאור השנים".

 

אימא שלי העוטפת ניסתה לא פעם, בתקופה ההיא, להכניס במחשבותיי פרופורציות, רוגע ושלווה. בלעתי בשקיקה את דבריה, למרות שעצות האדוויל שלה היו אפקטיביות בדיוק לשלוש שעות. בדרך כלל בלילה, קצת לפני השינה, המחשבות הרעות היו חודרות למוחי ומקשות עליי להירדם. אל מול עיניי נפרש אופק שחור. ולא פעם חלמה הנפש שלי חלומות על בית כלא או אשפוז בבית חולים לחולי נפש.

 

תופעה נוספת וידועה בעיתות משבר היא הנטייה לחזור על אותם הסיפורים ואותן המצוקות שוב ושוב ושוב. ושוב ושוב. ושוב. חבריי הקרובים ואימי נאלצו לשמוע מדי יום ולפרטי פרטים את ההתפתחויות הטובות או הרעות, וגם את המחשבות הנוראות שהתרוצצו בראשי. למרות החברות ומסירות ההקשבה, ראיתי על פניהם לא פעם את חוסר הסבלנות כלפי הסיפורים החוזרים ונשנים, ובעיקר כלפי איבוד הפרופורציות שהפגנתי. אבל זה לא גרם לי לחדול, שכן פשוט לא הצלחתי להימנע מהמחשבות הטורדניות, ובוודאי שלא הייתי מסוגל לשלוט בפחד מול השאלה איך ייראו חיי העתידיים בעקבות האירוע, למרות היותי אדם יציב, אופטימי ובעל חוסן נפשי.

 

אימי ניחנה במאות קילוגרמים של הכלה וסבלנות כלפיי, אבל באחת מהשיחות התכופות והטובות שלנו, זיהיתי שהיא קצרת רוח כלפי תסריטי האימה שיצרתי בראשי.

 

"אתה צריך לצלוח רק את היום, לא את כל החיים", אמרה בפשטות מנצחת ובהירה, "יובי, אתה צריך להעביר כל יום בצורה הכי שפויה והכי נעימה והכי מוסחת דעת שיש, ולא לחשוב מה יהיו השלכות האירועים על חייך בעוד שנה מהיום או בעוד חמש שנים. אנחנו פשוט לא יודעים מה יקרה בעוד שנה. אנחנו הרי בקושי יודעים מה נאכל לארוחת הערב".

באותו היום הצלחתי סוף-סוף לאכול ארוחת ערב.

 

"לצלוח את היום" זהו שיעור מדהים לחיים, ואולי אחד מהשיעורים החשובים שקיבלתי מאימי. הרי לא לחינם חילק האדם את חייו למקטעים של זמן. דקה. שעה. יום. שבוע. חודש. שנה. והנה כך, כל מה שאנחנו צריכים להתמודד עמו בכל יום – הוא היום הזה. את המחר, לימדה אותי אימא שלי, יש להשאיר למחר.

 

הרי כל יום טומן בחובו כל כך הרבה אירועים לא צפויים: מעניינים שוליים, כמו איחור של האוטובוס, פנצ'ר בגלגל הרכב, אובדן מכשיר הטלפון או כרטיס האשראי, נפילת רשת האינטרנט האלחוטית בבית (אסון!!!), בישול יתר של ארוחת הצהריים והקדחת התבשיל, ועד אירועים כבדי משקל שהופכים עלינו את חיינו – לטוב ולרע. מה שאימא שלי ניסתה לומר לי הוא: החיים הם מסע כל כך מורכב, וכל מה שנדרש מאיתנו בכל יום נתון – זה לצלוח את היום. לחיות עד תום את הזמן התחום הזה, המושחל על שרשרת חיינו – ושלא יחזור על עצמו לעולם.

 

חבר שלמד רפואה שיתף אותי פעם בתובנה שהגיע אליה לקראת סוף השנה השישית בתואר. "אתה יודע כמה מחלות קיימות בעולם? עשרות אלפי מחלות. משפעת שכיחה, דרך מחלות כרוניות סבוכות ועד סרטן קטלני", הוא אמר. וזה היה הרבה לפני שידענו לאיית את המילה קורונה, כן? "אז כשאני מתחיל לאט-לאט להכיר מקרוב את כל הסכנות הרפואיות, אני פתאום מבין שזה בכלל נס שאנחנו קמים בבוקר בריאים ושלמים".

 

גם החיים עמוסים סכנות, מהמורות, תקלות והפתעות שליליות. אימא שלי צדקה. לצלוח את היום זה הישג לא מבוטל כלל וכלל. ועל זה בדיוק מברכים המאמינים בתפילת "מודה אני" היומית.

 

אובדן אימי היה ללא ספק האירוע המשברי הכי גדול שחוויתי עד כה. כשאני נזכר כיצד איבדתי אחיזה בקרקע בגלל חוב של רבע מיליון שקלים, אני מחייך קלות. אחרי הכול, מה זה רבע מיליון שקלים לעומת אובדן של אימא?

 

ולכן כשיצאתי מבית החולים איכילוב, ביום חמישי 18 בחודש יולי, בשעה 13:30, כשעה לאחר פטירתה של אימי, נ

כנסתי לסניף ארומה בקניון הסמוך, רכשתי לעצמי אייס קפה וקרואסון שוקולד עמוס בפחמימות מנחמות, התיישבתי עם עצמי על ספסל עירוני חצי שבור ואמרתי לליבי המפורק: "אתה צריך לצלוח רק את היום, לא את כל החיים, יובי".