אמא שלי

ב18.7.2019 כבה האור בעיניה הכחולות של אימי, תמר אברמוביץ'.
אימא שלימדה אותי לחלום בגדול ואז למדה ממני "לצעוק" חלומות והגשימה בגיל שישים את חלומה להפוך לדוגמנית.
אלו המילים שהקראתי בהלוויתה. 

"אם זה היה תלוי באימא שלי, היא הייתה מעדיפה שניפגש כולנו בשבוע האופנה הישראלי במקום בבית העלמין ירקון, ושבמקום זרי פרחים תביאו לה לק אדום של רבלון ומסקרה של מאק. אבל הגעתם לפה, וזה מרחיב את הלב מאוד ובוודאות היה מרחיב את הלב של אימא שלי אם הוא היה ממשיך לפעום.

מאז אתמול נדמה שהרשתות החברתיות בישראל מתפוצצות בתיוגים ושיתופים ופוסטים על אימא שלי, ואני מודה שזה ממלא אותי באושר עצום. ידעתי שאימא שלי הייתה אדם מקסים ואהוב – אחרי הכול היא אימא שלי – וידעתי שבשנים האחרונות הן כדוגמנית בת 60 והן כחולת סרטן היא סיפקה השראה להרבה אנשים ונשים בפרט והעניקה הרבה תקווה, אבל לא היה לי מושג, ולדעתי גם לה לא היה מושג, עד כמה זה היה נוגע וסוחף. אז עם כל העצב הגדול ותחושת האובדן אני חייב להודות שיש בי גם התרוממות רוח עצומה, אפילו מעט תחושת אושר, ובעיקר גאווה מאוד גדולה באימא שלי.

מי שמכיר את העשייה שלי יודע שלכתוב זאת משימה יחסית קלה עבורי. אבל את המילים האלו כתבתי בקושי רב מכיוון שכל מילה תתגמד לעומת המציאות או תישמע קלישאה או הגזמה של דברים שתמיד אומרים מתוך נימוס על אנשים מתים.

אז החלטתי שהיום לא אגיד רק דברים טובים על אימא שלי, אלא גם דברים רעים. בין השאר, כי לאימא שלי גם היה חוש הומור משובח.

אז קבלו שבעה דברים שלמדתי מתמר אברמוביץ'.

דבר ראשון: לא לקנא!
כשהייתי ילד היו לאימא שלי זוג חברים מאוד עשירים. עשירים של שנות ה־80 זה אומר שהם טסו עם הילדים שלהם פעמיים בשנה לרודוס, והיה להם בבית קומפקט דיסק וטלוויזיה מיליון אינץ' לפני שהיה לכולם. היא שאלה אותי פעם אם אני מקנא בהם. אמרתי לה שלפעמים. קצת. אז היא אמרה לי שאני לא צריך לקנא. כי להם יש אולי את כל הדברים שאין לנו, אבל אין להם את הקשר המיוחד שיש לנו.

דבר שני: אין לרקוד אחרי גיל 30
יש אנשים שאחרי גיל 30 אסור להם לרקוד. אימא שלי, לדוגמה, הייתה הרקדנית הכי גרועה בעולם. קצת כמו איילין מסיינפלד למי שראה את הסדרה. ולמי שלא ראה אסביר זאת בצורה פיוטית אחרת: כמה שהיא התלבשה יפה, ככה היא הייתה רקדנית גרועה.

דבר שלישי: תמיד להגיד כן
אימא שלי לימדה אותי שתמיד צריכים להגיד כן. כן ראשוני. לשמוע מה רוצים להציע לך ואחר כך מקסימום להגיד לא. השפע שיש לי כיום בחיים הוא בזכות עצת הזהב הזו של אימא שלי.

דבר רביעי: אסור לגנוב. מותר לפלח
פעם אחת, בשנות ה־80, אימא שלי ואני לקחנו טרמפ עם חברה טובה שלה במשאית שמחלקת טונה למכולות. אל תשאלו אותי איך זה קרה ולמה עשינו את זה. רק שמרגע שגילינו שיש מאחורה אין־סוף טונות, התחלנו למלא את התיק שלה בטונות. למה? כי זה פשוט הצחיק אותה. 

אגב, גם כשהיינו בלונדון – באחד הטיולים המשותפים – נכנסנו לחנות שוקולדים יוקרתית. על השולחן היו מונחים פרלינים לטעימה אז טעמנו אחד… ושניים… ושלושה… וכשהמוכרת הסתובבה שפכנו את כל תכולת הצלחת אל תוך התיק שלה. למה? כי זה פשוט הצחיק אותה.

אומרים שאדם צריך ללכת מן העולם הזה נקי מכל חטא ופשע, אז אני מנצל את הבמה הזו על מנת להתנצל בפני מי שצריך על כך שגנבנו פעם טונה ושוקולד. וגם קצת שקיות שוקו ולחמניות אחרי ל"ג בעומר אחד בבת־ים בשנת 1986.

דבר חמישי שלמדתי מאימא שלי הוא לגהץ
הכול. אבל ממש ממש הכול.
תמר אברמוביץ' הייתה נוהגת לגהץ חולצות, שמלות, גרביים וסדינים. ותחתונים. וחזיות. ושמיכות. הכול. גם מפות. ומפיות בד. ומגבות. הכול הכול הכול. אמיתי לחלוטין.

דבר שישי: להתחשב בזולת
אימא שלי הייתה האדם הכי מתחשב בזולת. תמיד חשבה על האחר. רצתה שלאחרים יהיה טוב ונעים וחמים וטעים. אפילו האופן שבו היא מתה היה מתחשב בכולם. מהיר, קל ויפה.

דבר שביעי: לא לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות
אימא שלי לימדה אותי רבות על צניעות. לא לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות. להישאר עם רגליים על הקרקע. ולכן גם בוודאי לא מפריע לה ברגע זה שסיפרתי לכם שהיא אהבה לגהץ מפיות, תחתונים, שמלות וסביר להניח שגם תכריכי קבורה.

למדתי מאימא שלי המון דברים, ואולי יום אחד עוד אעשה מזה הרצאה או ספר, אבל מעל לכול למדתי ממנה להיות בן אדם מוסרי וערכי. שמילה שיוצאת מפי היא מילה מחייבת. שאומר רק אמת ואדבק בישר. אימא שלי לא הייתה דתייה (אם כי אישה מאוד מאמינה), אבל היא לגמרי הייתה אישה צדיקה. היא הייתה אישה טובה מאוד. לטעמי, אפילו טובה מדי לעולמנו. אין לי ספק שבגן עדן או בריזורט שאליו היא עושה את דרכה ברגעים אלו מובטח לה מקום של כבוד. אם לא כמלאך אז כדוגמנית. ואם לא כדוגמנית אז כגננת או סבתא של כל התינוקות הקטנים שהגיעו לשם טרם זמנם. ואם הכול כבר מאויש ותפוס, היא תמיד תוכל להיות גהצנית ראשית או אולי סופרת ומרצה שתכתוב את רב־המכר "המדריך של תמר אברמוביץ' לחיים מלאי משמעות ואושר עד לרגע האחרון".

עשרת החודשים האחרונים של אימא שלי היו עשרת החודשים המאושרים בחייה. גם בזכות הרבה מאוד אנשים קרובים ורחוקים שחיזקו אותהותמכו בה ובמשפחה. אלו היו חודשים מלוּוים בפחד על המוות ואי־ודאות, אבל הם כללו גם צעידה על שבוע האופנה הישראלי, צילומי אופנה, ראיונות לתוכניות טלוויזיה, משא ומתן מתקדם שנגדע לקמפיין של בנק וקניון, שלוש נסיעות לחו"ל וטריליון הצגות וסרטים ומסעדות. היא לגמרי ידעה איך להפוך את הלימון למרגריטה קפואה.

ביום רביעי בלילה היא ביקשה ממני כמה בקשות אישיות.
אחת מהן שאמשיך להופיע בשבוע הקרוב ואסע לחו"ל עם הרשימה כמתוכנן בחודשים הקרובים.
שאדאג לבנותיי. נכדותיה.
שאתחתן.
ושיזכרו אותה.

אני סומך עליכם שתזכרו אותה ותזכירו אותה לפעמים. לא צריך לפאר ולהגזים.

רק לספר שאישה אחת התחילה להגשים את כל החלומות שלה בגיל 60.

אתמול בצהריים היא כבר פחות דיברה.
היא הייתה עייפה מהיממה האחרונה שקדמה לה.
היא שכבה במיטת בית החולים, עם ראשה מוטה ימינה על הכרית, וחייכה עם העיניים הכחולות־שקופות שלה.

אמרתי לה כמה דברים חמודים וניסיתי להצחיק אותה.
הזכרתי לה את השוקולדים שפילחנו מלונדון, ואז זלגה לה דמעה קטנה מהעין על הכרית. קצת כמו בסרט פיוטי ויפה של אלמודובר, שאוהב לצלם נשים שהן גדולות מהחיים.

אחר כך סיפרתי לה שהכרטיסים להופעה של אריאנה גרנדה (אל תשאלו אותי מי זאת) בברלין, שהיא הזמינה לשירה ולה לעוד שלושה חודשים, הגיעו עם שליחות מיוחדת מגרמניה ושהיא חייבת להיות חזקה על מנת לקחת את שירה כמובטח.

זלגה לה עוד דמעה על הכרית.
אולי מהתרגשות. אולי מגעגוע. אולי כי היא הבינה שתם הזמן שלה איתנו.
ואז היא פשוט נרדמה ולא התעוררה יותר.
והותירה אותנו עם גאווה גדולה.

עכשיו אני תוהה מי יקרא טיוטת כל ספר חדש שלי 70 פעם, בכל מיני גרסאות, ויגיד לי שזה מדהים ומרגש ושזה יהיה רב־מכר. גם כשזה ממש גרוע ובסוף נגנז.

ומי יגיד לי שרזיתי ואני נראה מעולה בדיוק בתקופה שהעליתי במשקל.
ומי יבוא לראות כל הרצאה שלי 438 פעמים ויגיד לי שהפעם זה היה הכי טוב שהיה לי אי־פעם.

מי יגיד לי שהחולצה החדשה שקניתי מדהימה למרות שהיא קצת משמינה ולא מחמיאה בעליל.

כשאני חושב על זה, למדתי מאימא שלי גם דבר שמיני: שלהחמיא לא עולה כסף ולפרגן עושה טוב על הנשמה.

אז תודה לך, אימא אהובה, על כך שלימדת אותי מאות דברים חכמים שהפכו אותי למי שאני ושכבר עיצבו את שירה ונגה הבנות שלי והנכדות שלך והפכו אותן לנשים קטנות וטובות לב.

נוחי על משכבך בשלום, אימא אהובה.

אני אוהב אותך מפה ועד לגן עדן. ומאחל שיצמח לך מחדש השיער, שיהיו לך הבגדים הכי יפים ביקום, והכי חשוב שהם תמיד תמיד תמיד יהיו מגוהצים.

הייתי גאה להיות הבן שלך.

תמר אברמוביץ' 1956-2019

למידע על קרן החלומות ע"ש תמר אברמוביץ' הקליקו כאן