פורסם על-ידי

לכתבה המלאה לחץ כאן

הייתי תלמיד גרוע בבית הספר. עד כיתה ד' איכשהו הצלחתי לעקוב אחרי המורות שלי לעברית, חשבון, מולדת ותנ"ך. בכיתה ה' כבר התחלתי "לאבד" איתן קשר. בכיתה ו' התעודה שלי התחילה להתמלא בציונים בינונים ובתיכון כבר הבאתי ערימה לא קטנה של "נכשלים" להוריי. אני יכול לתרץ את זה ב"הפרעות קשב וריכוז לא מאובחנות" (זה התירוץ של כולם היום, לא?) או לטעון שחלק מהמורות שלי היו צריכות לצאת לפנסיה הרבה לפני הפנסיה הרשמית שלהן אבל בשורה התחתונה: בית הספר ואני מעולם לא ראינו באותה עין את המושג 'מערכת יחסים'. בית הספר רצה שנבלה כמה שיותר ביחד ואני רק חשבתי על איך אברח ממנו. מאז אני לומד החיים.

וזה מה שלמדתי השבוע…

 

השבוע שודרה בחדשות 10 כתבה על פרויקט "הרשימה".
אם פספסתם הנה היא לפניכם.

 

במסגרת הכתבה נשאלת על ידי, פז שוורץ, המראיינת על עלות ארוחת רשימה שהתקיימה בחצר ביתי.
נקבתי בסכום מבלי להתרגש יתר על המידה.
מדוע? כי ידעתי מה גלום בתג המחיר הגבוה: כרטיס בשווי 700 שקלים להרצאה של מרשה וידר, מנטורית אמריקאית, שני ספרים שלי, ספר של מרשה וידר, ארוחת ערב מקייטרינג יוקרתי, אלכוהול ושעות ייעוץ של שלושה מומחי תוכן במשך חמש שעות.

תוך כדי שידור הכתבה הגיעה אליי הודעה בפייסבוק ולשונה:
"חחחח!!! אתה מדבר שטויות!!! אני מתערבת איתך שאני מבשלת הרבה יותר ממך! על מה אתה לוקח כסף מאנשים?"

יומיים אחר כך נפצח דיאלוג אצלי בעמוד הפייסבוק עם מישהי שטענה למגלומניות שלי נוכח תג המחיר.
פצחתי עימה בדיאלוג (למרות שהיא עצמה דיברה במונולוג והתעלמה מתשובותיי) עד שהחלטתי להרים ידיים.

הדבר היותר מעניין שנולד מהדיאלוג הזה היה שרשרת תגובות שקיבלתי מחברים קרובים בהודעות טקסט ומיילים.

"למה אתה מתנצל?"

"למה אתה נותן במה לאנשים רעילים?"

"למה אתה מגיב?". 

 

אני שומע את רצף המילים "למה אתה מתנצל" בכל פעם שאני מקיים דיאלוג עם אנשים על ביקורת.

והעניין הוא שאני מעולם לא מרגיש מתנצל או מתגונן אלא משוחח ומנהל דיאלוג. 

השבוע הבנתי שתגובות ה"אל תתנצל" נובעת מכך שאנשים לא רגילים לנהל דיאלוג. 

אנשים רגילים להתקיף, לבקר או להגיב.

אנשים רגילים להתגונן, לתקוף או לפגוע בחזרה.

אנשים לא רגילים להגיע להבנות או פשרות.

אני יכול לחבר את מה שלמדתי השבוע לכל סרטוני הישראלי המכוער הרצים ברשת בחודשים האחרונים.

אנשים שמתקיפים אך לא מגיבים או מנהלים דיאלוג. 

 

פרויקט "הרשימה" הפך אותי לאדם שקוף יותר משהייתי ואני יודע שאנשים רבים המבקשים להגשים את החלומות שלהם נתקלים בחומות של מתנגדים.

דיאלוג, כבר אמרו חכמים ממני, הוא הדרך להגיע להבנות ולייצר שינוי תפיסתי.

אז לא, אני ממש לא מתנצל. 

אני מנהל דיאלוג. 

ויתרה מזה, אני מזמין אתכם לארוחת "הרשימה" או לסמינר "לצעוק את קיומכם".

אני יודע מה הערך שהאירועים הללו נותנים לאנשים. 

אני גם יודע שזה לא מתאים לכולם.

זה בסדר.

ולא, אני לא מתנצל.

אני משתף.

 מוזמנים להגיב…