פורסם על-ידי

לכתבה המלאה לחץ כאן

27.4.18 פוסט 1

לפני כשנתיים טסתי לחופשה ביוון.

האמת שאי אפשר לקרוא לחופשה היוונית ההיא באמת חופשה מכיוון שהיה מדובר בחופשת עבודה, בתנאי חמישה כוכבים, על מנת שאוכל לכתוב ספר חדש ללא הפרעות. כך אני עושה פעם בשנה. וכך גם אני מציע לתלמידי קורס הכתיבה שלי שמתרצים לעצמם שאין להם זמן לכתוב". רוצים לכתוב? תתנתקו! וכך, כאמור, אני עושה. מסתגר במשך שבוע ביוון וכותב וכותב וכותב עד שאני מוליד ספר חדש. עומס העבןדה היומיומי בישראל, בזבוז הזמן בפקקים, העייפות וקריאות ה"אבא-אבא- אבא-אבא" בסלון ובחצר לא מאפשרות לי להתרכז ולכתוב בבית כפי שעשיתי בגיל 30. (נ. ב רוצים לצפות בסרטון הווילה החלומית בה כתבתי? הקליקו כאן והצטרפו לקבוצת הפייסבוק המלווה את הבלוג ותוכלו לצפות בו).

באחד הערבים, אחרי 13 שעות כתיבה רצופה, ירדתי לארוחת ערב עם חבר יווני שמתגורר בכרתים וקפץ לומר לי קליספרה. אנגלוס ואני התיישבנו לארוחת ערב ושיחת נפש על ציזיקי, קלמארי ואוזו באזור מדהים שנקרא "ונציה הקטנה". למה קוראים לאזור בשם הזה? בשל העובדה שרחובות הרובע מזכירים את הבתים שבוונציה. תציצו בתמונה שבתחתית הפסקה. ותאמינו לי, התמונה עושה עוול למציאות. אכלנו ושתקנו. בהינו בשקיעה המדהימה ובים האינסופי. משמאלנו עמדה קבוצה של כמאתיים תיירים מכל רחבי העולם (רוב היו יפנים) ששלפו מצלמות וידאו וטלפונים ותיעדו את השקיעה המדהימה. גם אני,כמובן, מיהרתי להוציא את הטלפון ולתעד את הרגע עבור החברים הוירטואליים שלי בפייסבוק.

פתאום זה היכה בי.

אני גר בתל אביב. באזור שדרות רוטשילד. מרחק 10 דקות ברגל מהים ו5 דקות באופניים.

"מתי ישבתי פעם אחרונה בבית וראיתי את השקיעה?", שאלתי את עצמי בקול רם. ולא הצלחתי לזכור מתי,

לא הצלחתי לזכור מתי בפעם האחרונה בהיתי בשקיעה בתל אביב בלי שום סיבה או מטרה. בסופו של דבר נזכרתי שזה קרה בערך שלוש או ארבע שנים קודם לכן. אתם מבינים, הייתי צריך לעצור את החיים שלי, לטוס ליוון, לשלם כסף, לקחת מלון, להיכנס למסעדה ולהביט בים הפתוח בזמן שיש לי את אותו הדבר בדיוק (ואולי אפילו יפה יותר ומרגש יותר בקטעים מסוימים) ליד הבית.

"למה אני לא עושה את זה בבית שלי?", שאלתי את עצמי.

למה אני מוכן לטוס עד ליוון הרחוקה על מנת ליהנות מהים או לתאילנד על מנת לשתות שייק פירות אבל לא יורד לחוף של תל אביב או נוסע לחוף של אשדוד או חיפה?

מה סקסי יותר בים שלהם מאשר בים שלנו?

ניהלתי על השאלות האלו שיחה ארוכה עם החבר היווני ובהמשך עם עוד הרבה מאוד חברים.

רובם אמרו לי "זה עניין של זמן". חלק אמרו לי "יש דברים שעושים בפנסיה".

אחד המשפטים שהכי מעצבנים אותי הוא המשפט "יש דברים שעושים בפנסיה"

"בפנסיה אקרא ספרים"

"בפנסיה ארד לים"

"בפנסיה אשלים צפייה בסרטים שלא ראיתי"

"בפנסיה אבלה יותר עם הילדים"

והמשפט הספק מצחיק-ספק מעציב"

"אני כבר אנוח בקבר"

 

אתם יודעים מה?

אני רוצה לקרוא עכשיו ספרים!

אני רוצה עכשיו ללכת לים!

אני רוצה עכשיו לראות סרטים שטרם ראיתי!

אני רוצה עכשיו לבלות עם הילדות שלי.

חוץ מזה, בקברים לא נחים.

 בקבר מתים!!!

בקבר חשוך, קר, רטוב ולבד.

 

(על הרגע המכונן ההוא כתבתי מזווית נוספת בספרי "ההזדמנות". הספר שאותו, אגב, כתבתי ביוון. עוד על הספר תוכלו למצוא מידע כאן)

 

V

 

בואו נקפוץ במנהרת הזמן אל דצמבר האחרון.

בזכות העובדה ששריינתי ביומן העמוס שלי, שנה מראש, שבוע של חופשה הצלחתי לטוס ללונדון לשם בילוי. לא כתיבה, לא הרצאות ולא פגישה. פשוט חופשת "אין -לי-מושג- מה אעשה- בעוד- רגע" שכזאת. זאת  הייתה החופשה הראשונה שלי כתייר מזה זמן רב. אומנם הזדמן לי בשבע השנים האחרונות לעלות על מטוס כמו שאדם ממוצע עולה על קו האוטובוס שלוקח אותו לעבודה אבל מרבית הטיסות שלי היו לראיונות, קידום מכירות של הספרים שלי או הרצאות. כיף חיים והתנתקות אמיתית זה לא. למען האמת, זה אפילו קשה ומעיק. זה להיות בחו"ל אבל לראות אותו מעבר לרכב. זה להיות בחו"ל אבל לקום בשעה שבע בבוקר ולצאת לעבודה. בדצמבר האחרון טסתי ל10 ימים לחופשה שהיא נטו חופשה. ללא פגישות, ללא הרצאות, ללא לוח זמנים וללא שתי הבנות החמודות שלי.

בלילה הראשון ישנתי 10 שעות ברציפות.

אני לא זוכר מתי ישנתי בפעם האחרונה 10 שעות ברציפות. סביר להניח שזה קרה אי שם בגיל 18 כשחזרתי מהטירונות או לחלופין בגיל 28 כשחזרתי מבילוי לילי אפוף אלכוהול. למחרת עוד הרגשתי, ברוב חוצפתי, עייפות קלה והחלטתי לישון צהריים ללא שעון. ישנתי ארבע וחצי שעות. אגב, בכל שינה במשך כל השבוע חלמתי חלומות ארוכים ומרתקים. בלילה יצאתי לבלות והרגשתי קליל. בלי הטלפון שמצלצל, בלי הודעות הוואטאספ שמצפצפות כל שנייה (אנשים מכבדים את העובדה שאתה בחו"ל ונמנעים מלהציק), בלי לחשוב על העבודה, על הילדים, על חשבון הבנק ועל החדשות.

שקט מוחלט.

בעודי מסתובב ברחובות לונדון שחלקם מוכרים לי היטב (טסתי ללונדון כארבעים פעמים עד היום) וחלקם פחות, שאלתי את עצמי: איך זה שבחוץ לארץ אני מרגיש מנותק מהחיים שלי? איך זה שבחוץ לארץ אני לא מוטרד למרות שעדיין יש בחיי דברים שמטרידים ומעסיקים אותי? איך זה שבחוץ לארץ אני לא מסתכל על הטלפון או השעון כל רגע? ושאלת השאלות: איך, לעזאזל, עושים זאת גם בבית? האם נגזר עליי לטוס כל חיי על מנת להרגיש "משוחרר"? האם אוכל לעשות זאת גם בישראל? האם אוכל לחיות ככה תמיד?

אם זאת הפעם הראשונה שאתם מגיעים לאתר שלי אז ברוכים הבאים ונעים מאוד. קוראים לי יובל אברמוביץ', אני בן 41, גר בתל אביב ואני אבא של שירה בת תשע וחצי ונגה בת ארבע. ואני כותב, משחק, מרצה ומנהל מספר עסקים ובראש פרויקט "הרשימה". בסרטון הבא תוכלו קצת יותר ללמוד על העשייה הנוכחית שלי.אני עובד בעשרים מדינות וחי באורח חיים אינטנסיבי למדי כבר כמה שנים. כל יום שלי נראה לגמרי אחרת מקודמו. יום אחד מתחיל בשש בבוקר, יום אחר בעשר, יום אחד מסתיים בשש בערב, יום אחר בשתיים בלילה. ולפעמים גם יש ימים בלי כלום. ואני, כמו כולם, מחובר לטלפון, לפטופ, טאבלט וכל מיני צפצופים (וגם על זה כתבתי ספר שתוכלו לקרוא עליו כאן)

 

השאלה "איך להרגיש תייר בחיים שלך?" מעסיקה אותי כבר תקופה ארוכה. איך מייצרים את התחושה הנעימה הזאת שעוברת בכל הגוף ובמוח גם בתוך החיים שלנו?

איך מייצרים תחושת חופש, סקרנות, רוגע, שלווה והתנתקות?

בשביל הסוגיה הזאת החלטתי לפתוח את הבלוג הזה (ויש, כאמור, גם קבוצת פייסבוק שבה ניתן לקבל עדכונים וחומרים מצולמים שלא יועלו לכאן) ולתרום את גופי למדע.

החלטתי לצאת לניסוי של שנה עם 52 אתגרים נפשיים ופיזיים ל מנת ללמוד איך (ואם בכלל אפשר) להרגיש תייר בחיים של עצמי? איך לחיות חיים מערביים, לנהל קריירה ועסק, להיות אבא פעיל ועדיין להרגיש במוח ובגוף ובלב תייר? ולא, אל תציעו לי מדיטציות ויוגה. ניסיתי. לא מתחבר. אני גם לא מתכוון להפסיק לעבוד אבל אני בהחלט מוכן לעשות שינויים וויתורים מסוימים….

רגע, ואולי בכלל הדבר הזה לא אפשרי? אולי על מנת להרגיש תייר חייבים להיות תיירים שעולים מטוס ומרחיקים ליבשת אחרת? אולי בשביל להיות תיירים צריך לארוז מזוודות ולצאת לטיול כל שלושה חודשים או לצאת למסע של חצי שנה בארצות הברית, אירופה או אוסטרליה? את זה אוכל לספר לכם בעוד שנה מהיום.

 

רוצים לקחת חלק במסע ההתנתקות?

יאללה, תארזו מזוודה וירטואלית!!!

תנו לייק לקבוצה בפייסבוק (הקבוצה תסגר כשנגיע ל10,000 עוקבים)

עקבו אחרי הפוסטים שבבלוג (ניתן להירשם בסרגל למעלה על מנת לקבל עדכונים)

והכי חשוב:  אתם מוזמנים לעבור ביחד איתי את הניסוי ולעשות את הדברים שאעשה גם

מעבר לכך, אם יש לכם הצעות ועצות שאוכל לחוות ולנסות – אשמח לקרוא אותם בתגובות.

אה, ואל תשכחו לשתף את הפוסט הזה בפייסבוק שלכם או לשלוח לאנשים שבא לכם לפרגן להם. 

יוצאים לדרך. והפעם לא צריך דרכון.

נשארים בבית ומרגישים בחו"ל