האירוע ששינה את חיי

    (או: אני יוצאת להכין כתבה על חיות הבר בערבה וזוכה לתהילת עולם בנסיבות מאוד לא משמחות)

     

    "לטובת מי שמצטרף אלינו ברגע זה, הנה סיכום הדברים כפי שהם ידועים לנו עד כה: לפני כעשרים דקות החריד את המדבר פיצוץ אדיר. אוטובוס שעשה את דרכו מאילת צפונה התפוצץ, במה שנראה לפי שעה כמו עוד פיגוע בשרשרת הפיגועים הטרגית שידעה מדינת ישראל. המראות בשטח קשים לעיכול, וכוחות ההצלה עדיין עושים את דרכם למקום".

    בפנטזיה הכי פרועה שלי - ומי שמכיר אותי יודע שהראש שלי עמוס בפנטזיות לא ממומשות - לא דמיינתי שאמצא את עצמי בשלב כלשהו בחיי עומדת בלב המדבר עם נעלי העקב הכי טובות שלי, חצאית מחויטת וחולצה מכופתרת שהשאלתי מבוטיק יוקרתי בכיכר המדינה, שכבת מייק אפ עבה וחסינת חום ומיקרופון של ערוץ החדשות, ומדווחת על פיגוע קטלני. לנוכח העובדה ששום דבר לא הכין אותי לסיטואציה – בכל זאת נסעתי להכין כתבה על היכחדותם של חיות הבר בערבה ולסקר את אליפות ישראל בריקודים סלוניים שהתקיימה בבית מלון מתפורר באילת - שלפתי את ז'רגון הדיבור של כל כתבי החדשות, שכלל שלל קלישאות, לא מעט גמגומיי 'הא הא', ארשת פנים א-לה אהוד יערי עם הטיית הראש בזווית שמאלה על שם אילנה דיין, ושפע טריקים עיתונאיים למריחת זמן. חודשים של אבטלה מאונס, סריגת צעיפים וגרבי צמר שלא בדיוק היה לי למי לתת, קיטור למוות של שתי קופסאות פרלמנט ליום, ורביצה אינסופית מול הטלוויזיה, מעולם לא נראו מוצדקים יותר. בלי שממש התכוונתי לכך, למדתי בעל פה את כל המשפטים השחוקים ששימשו את כתבי הטלוויזיה באירועים מסוג זה, כולל סקאלת מבטים דרמטית ומאיימת במיוחד.

    אם לא די בכך שעיני האומה נישאו אלי – היינו הערוץ היחיד שדיווח מהשטח – מצאתי את עצמי מנהלת בשידור חי פינג פונג מילולי בנושא גופות מדממות עם אורי אורן, מגיש החדשות המסוקס של ערוץ החדשות ודמות קבועה במצעד הרווקים המבוקשים של כל מוספי הבידור.  עד לאותם רגעים לא ידעתי שאורי מסוגל לדבר ואפילו באמפטיה, כיוון שהתקשורת בינינו התחילה והסתיימה במשפטים שעיקרם 'תביאי לי', 'תכיני לי' ו'תעדכני את מוטי'. לגלות שאוצר המילים שלו רחב הרבה יותר ושהוא יודע לעשות עוד כמה דברים חוץ מלחלק לי הוראות, היה שינוי מרענן, למרות הנסיבות המצערות בהן זה קרה. להבין שהוא אפילו יודע שקוראים לי יעל וייס, כמעט שהביא אותי לאורגזמה.                 

    "יעל, האם את יכולה לתאר לנו את מה שאת רואה עד שהמצלמה תתמקם בזווית צילום נוחה ותעביר לנו תמונות חדשות?", הוא שאל בקולו הממלכתי, זה שהוא שמר לאירועים דרמטיים במיוחד. אני אוהבת שאנשים פונים אליי בשמי הפרטי. יש בזה, בעיניי לפחות, משהו קסום וראשוני, רק שבשגרה אנשים כמעט שלא משתמשים בו. בשביל אמא אני 'פרח', סבתא קוראת לי 'אפרוח', החברים מהבית קוראים לי 'טינקרבל' בגלל שאני מעופפת, רענן, השותף שלי לדירה, קורא לי 'שרלילית' למרות שאני חסודה יחסית אליו, והפקידה מהבנק, שמתקשרת לבשר על עוד צ'ק שחזר, קוראת לי 'גברת וייס'.

    "יעל, האם את עדיין איתנו?", פנה אליי אורי בזמן שעיני סירבו לעכל את הזוועה שנגלתה אליהם כשהתקרבתי לשלד האוטובוס המפויח. זעקות הפצועים, שנשמו את נשימותיהם האחרונות, ניסרו את השקט המדברי, צחנת הגופות החרוכות הייתה מבחילה ונאבקתי בעצמי שלא לאבד את ההכרה.

    "יעל וייס את איתנו?", הוא המשיך לקרוא לי עד שגילה סימני ייאוש. "ככל הנראה השידור עם כתבתנו נקטע. עד שנצליח לחדש את הקשר עם יעל וייס, שנמצאת באזור הערבה, במקום בו התרחש לפני מספר דקות פיגוע אדיר מימדים, נעבור לאולפן שלנו בירושלים, שם נמצא נציג הקואליציה...".

    "אורי, אני איתך", מיהרתי להציל את תהילת העולם שנפלה לחיקי. "בהמשך לשאלתך, אורי, כוחות ההצלה הגיעו לשטח ממש ברגע זה ומטפלים במצב. עם זאת, התחושה העיקרית פה, אורי, היא תחושת ייאוש עצומה. לראות את זה מקרוב הופך את המילה 'פיגוע' ליותר ממילה שחוקה שהתרגלנו לגלגל על הלשון. אני מסתכלת מסביבי, אורי, והלב בוכה לנוכח הזוועה שנגלית לעינינו, זוועה שאנו בוחרים בדקות אלו שלא להראות לכם. קשה להאמין שלרוע ולשנאה אין גבולות, אבל נדמה לי, אורי, שהיום נחצו כל הקווים האדומים. בלתי נתפש שמישהו יכול היה לתכנן בקור רוח פיגוע רצחני כל כך, אבל אין לי ספק, אורי, שהשאלה 'למה?' תהדהד עוד זמן רב בקרב כל מי שנמצא כאן כרגע".

    אורי, אורי, אורי, אורי, אורי, אורי. שש פעמים אורי בתיאור אחד. מגיעה לי סטירה מצלצלת על כך שלא הצלחתי להימנע מהשגיאה שעושה כל כתבת בשידור החי הראשון שלה - להזכיר את שם המגיש באולפן ללא הכרה כמי שזקוקה לקרש הצלה – ופרס על מפעל חיים, על זה שבכל זאת הצלחתי להעביר דיווח נוסף מבלי לאבד את הכרתי.

    "האם ידוע לך מה מספר ההרוגים ומה מצבם של הפצועים?", הוא שאל.

    "אורי", אמרתי ומיהרתי לקלל בליבי לאחר ששוב הזכרתי את שמו. "בשל המיקום המבודד בו התרחש הפיגוע, הפצועים טרם פונו על ידי כוחות ההצלה, שהגיעו לשטח לפני שניות אחדות. לפני מספר רגעים נחתו כאן שלושה מסוקים צבאיים מבסיס מצפה רמון, והפינוי לבתי החולים צפוי להתחיל בכל רגע". עצרתי את רצף המילים ושיניתי את הטון. ידעתי שהמילים הבאות שאגיד עלולות לסיים את הקריירה העיתונאית שלי בטרם ממש החלה, אבל החלטתי להעיז. "אם לומר את האמת, אני והצוות שאיתי מרגישים צורך לסיים כרגע את הדיווח ולהצטרף למחלצים שנמצאים בשטח עד שיגיעו לכאן כוחות הצלה נוספים. ברשותכם, נפסיק את השידור החי לכמה רגעים".

    "גשי לסייע לפצועים ובתור נציגת צוות החדשות הראשון שהגיע למקום האירוע" - אורי לא פספס את ההזדמנות לציין שמדובר בסיקור בלעדי שלנו - "חזרי לדווח לנו מייד עם הגעתם של כוחות הצלה נוספים לשטח".

    אני לא בטוחה שהמעשה שהחלטתי עליו היה מקובל. פעם ראיתי באיזו תוכנית פאנל מנומנמת בערוץ הראשון דיון על הדילמה המוסרית הזו של צלמים, אם לסייע לפצועים או להמשיך לצלם אותם נאנקים מכאב. מה היו תוצאות הדיון לא ידעתי כי בשלב כלשהו נרדמתי, אבל הרגשתי שבין לחזור בלופ על קלישאות שחוקות לבין מתן עזרה, הניסיון להציל חיים מנצח. לא שהיה לי ניסיון בכך - בשיעור העזרה הראשונה היחיד שהייתי בו בצבא אפילו הנשמה מפה לפה לא הצלחתי לעשות כמו שצריך - אבל זעקות הכאב של הפצועים ניסרו את המדבר ואת ליבי, ולא אפשרו לי להמשיך בשידור. תיארתי לעצמי שכשאחזור למרכז, יהיו כמה אנשים בערוץ שיהיה להם מה לומר לי בעניין, אבל זה לא הפריע לי במיוחד.

    ברגע ששלפתי מהאוזן את אוזניית השידור שחיברה אותי לאולפן שנמצא בגבול תל אביב-רמת גן, הרגשתי סחרחורת. אם השיחה הקצרה עם אורי הצליחה להחזיק אותי מפוקסת, ברגע אחד חזרתי להיות הבחורה שחלמה לכבוש בסערה את העיר הגדולה, ואיכשהו נקלעה לזירת פיגוע שגרמה לה לחשוב שוב אם כל העניין היה כדאי. המראות שנגלו לעיניי הזכירו פרק עתיר תקציב מתוך סדרת אקשן חצי בדיונית שנהגתי לראות בימים בהם הייתי מובטלת, ורק הריח המצחין שהשתלט על האוויר החזיר אותי למציאות ושידר לתאי המוח שלי שאני לא נמצאת בהוליווד. החום המדברי והמחניק של סוף חודש אוגוסט התערבב עם אדי החום שנפלטו מהאוטובוס הבוער. אם לגיהינום יש גרסה טלוויזיונית, חשבתי לעצמי, ככה זה בוודאי מרגיש.

    מטרים אחדים משרידי האוטובוס המפויח הייתה מוטלת ילדה קטנה. מה שהיו עד לפני כמה דקות תלתלים ברונטיים או שיער חלק בלונדיני, הפכו לקיסמי שיער חרוכים. מתחתם הציצה קרקפת פצועה ומדממת. "אל תדאגי, הכול יהיה בסדר. אני אשמור עלייך", לחשתי לה בעדינות בזמן שהנשימות שלה הפכו איטיות וכבדות, כאילו נאבקה בעצמה שלא לוותר על הקרב האבוד למדי.

    "את חייבת להישאר איתי", התחננתי. "עוד כמה דקות יגיעו לכאן אמבולנסים וייקחו אותך ואת אבא ואמא שלך לבית החולים. את תראי שהכול יהיה טוב", המשכתי לשקר לה, למרות שהיה לי ברור שהסוף לא יהיה טוב. הבטתי בחוסר אונים בזמן שהמשיכה לנשום בכבדות כשעיניה פקוחות לרווחה. מכיוון שהזיכרון שלי באותם רגעים הצליח להכיל רק את מילות שיר הפתיחה של סדרת הטלוויזיה 'הלב', התיישבתי לידה, אחזתי בידה הקטנה ושרתי לה. מדי פעם עצרתי והתחננתי בפניה בלחש, 'אל תמותי. בבקשה, אל תמותי לי'. אפילו נדרתי לאלוהים, איתו ניהלתי מערכת יחסים מסוכסכת לאורך השנים, לנסות ולהיות בן אדם טוב יותר, אם רק ישאיר אותה בחיים.

    כשסיימתי לשיר, גופה הקטן החל לפרכס. שלושים שניות אחר כך זה נגמר. צוות ההצלה שהגיע למקום וראה את החולצה הלבנה שלי מוכתמת בדמה, התבלבל לחשוב שאני אחת מנוסעות האוטובוס הפצועות והחל לירות לעברי שלל שאלות.

    "אתה חייב לעשות משהו", לחשתי לאחד הרופאים שפנה אלי בזמן שהדמעות שלי זלגו מעצמן. "אני בטוחה שהיא עדיין נושמת". הוא הביט בילדה הקטנה, מדד לה דופק וניסה להנשים אותה, עד שעזב אותה בייאוש תוך מבט ששידר 'אני מצטער', ועבר לטפל בפצועה שהראתה סימני חיים. קול הבכי הרועם שפרץ ממני היה כל כך חזק, עד שלא שמעתי את יניב הצלם קורא לי לחזור לעמדת השידור. הוא לא סיפר לי שבזמן שחשבתי שאנחנו לא באוויר, המצלמות המשיכו לצלם ומרבית הסצנה – בהחלטה של מנכ"ל הערוץ מוטי ירדני - הועברה בשידור חי לצופינו הנאמנים. בלי שידעתי, הפכתי לגיבורת היום של ישראל.

     

    מוטי ירדני, שיחגוג בקיץ הבא שישים, המציא את הטלוויזיה הישראלית. הוא הרים את מהדורת החדשות של הערוץ הראשון בימים ששידרו רק בשחור-לבן וערק לערוץ 2 עם הקמתו, במטרה להקים עשרות מערכות של תוכניות פטפטת מצליחות. במקום לפרוש, לבזבז את כספי הפיצויים על וילה עם שלושה מפלסים בקיסריה ולהצטרף לטיולים מאורגנים המיועדים לגיל הזהב, הוא התעקש להיכנס לנעליים של מנכ"ל ערוץ החדשות הישראלי.

    'זאת תהיה תרומתי האחרונה לטלוויזיה הישראלית', אמר בראיון חגיגי לגלבוס ערב כניסתו לתפקיד, רק שהמציאות התגלגלה אחרת ממה שהוא צפה. התוכניות שלו לגבי הערוץ היו מרחיקות לכת, אבל אחרי חמש שנים בהם הרייטינג לא הצליח לעלות מעל חמישה אחוזים, גם הוא החל להשלים עם כך שהצופים מעדיפים תוכניות ריאליטי על פני חדשות סביב השעון.

    כלי התקשורת הרבו לעסוק בערוץ שלנו, דבר שיכול היה לרומם את רוחנו, לולא הן עסקו בסוגיות 'לאן נעלם הכישרון של הגאון הטלוויזיוני?', 'מה עובר על מוטי ירדני?' ו'כמה זמן עוד נותר לערוץ המסכן הזה?'. הערוץ כיכב על בסיס יומי בכל מדורי הברנז'ה ולא מהסיבות הנכונות, עד שגם אחרונת המפיקות הבינה שהמצב המקצועי של מוטי לא מזהיר ושכל העובדים יזכו להכיר מקרוב, במקודם או במאוחר, את לשכת התעסוקה ולא כדי להכין כתבה על העלייה במספר הבלתי מועסקים.

    בחודשים האחרונים מוטי ניסה להוכיח לנו שהעניינים בערוץ כשורה, אבל לא היינו צריכים לקרוא את העיתונים הכלכליים או להציץ בנתוני הרייטינג הדלים, על מנת להבין שאנחנו שקועים בדיפ שיט. בתור מזכירת המערכת של הערוץ ביליתי במחיצתו יותר מדי שעות כדי לדעת שהאופטימיות שהוא מנסה לפזר פיקטיבית בערך כמו ההצלחה של הערוץ בקרב המפרסמים שהלכו והתמעטו. כשתרופה לשמירת האונות נותנת חסות לרצועת הפריים טיים בסלוגן 'שומרים אותך חזק בעניינים', זה כנראה הסוף.

    אמנם הייתי בורג קטן במערכת, אבל כיוון שהמשרד שלי שימש כצומת הקבוע בדרך להפסקת הסיגריה של המעשנים וסומנתי מההתחלה כבת טיפוחיו של מוטי, כל המידע החשוב באמת זרם אליי. ידעתי לפני כולם על הרומן החשאי של אורי אורן עם נירית ליאון, מגישת החדשות שלצידו, על הפיטורים הצפויים של כתב הכלכלה, רן אלוני, העריקה של לירית עינב לחדשות ערוץ 2, ועל כך שהרזון האופנתי של כתבת הבריאות שלנו נובע מאנורקסיה ולא כתוצאה ממערכת חילוף חומרים יעילה כפי שהתעקשה לשקר לכולם. ידעתי גם עד כמה כולם מיואשים ובודקים בחשאי אופציות מקצועיות חלופיות.

    מוטי התעקש שלא להתייאש, אבל מרוב ייאוש הוא הפך אובססיבי. הוא מצא עצמו מעביר אחת לשבועיים סדנאות צוות על איך מכינים כתבות ראויות, החתים בשמחה כל סטודנט לתקשורת שהסכים לתת דקה של עבודה תמורת סטאז', ואפילו תרם חצי שנה של משכורת לקופת הערוץ.

    "זה פשוט עניין של קארמה. יש לנו מזל רע, אבל החיים הם כמו גלגל. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה", הוא מיחזר את משפטי המפתח שלמד באיזו סדנת בלה בלה רוחנית בשנה שעברה. "גם למצרים היו שבע שנים רעות עד שהגיעו שבע השנים הטובות והכול השתנה. את עוד תראי שגם אצלנו הדברים ישתנו".

    על פי החישוב של מוטי נותרו לפחות שנתיים עד שהפרות הטובות יואילו בטובן להגיע אלינו, ואני ידעתי שסביר להניח שעד אז כבר אמצא לעצמי משרה אחרת, אמות מצער או משעמום. היו ימים שכמעט התפתיתי להגיד לאחותי שאני באה לעבוד איתה בבנק. היו רגעים שפסגת השאיפות שלי הייתה לעבוד במשרה אפורה עם שעות קבועות, לקבל תלושים לארוחת צהריים וסט סירים במתנה לפסח, אבל אז ראיתי מול העיניים את אמא שלי ומיד הקצתי מהסיוט שבו אני אישה קטנה שחיה חיים אפורים בעיר פריפריאלית. אף פעם לא ראיתי את עצמי כבן אדם ממוצע והיו במערכת מספיק אנשים שחשבו שאני לא נורמלית, עוד לפני ששיתפתי פעולה עם התוכניות החשאיות של מוטי לאילוף המערכת. פעם אחת הקפצנו את כל העובדים בשבת בבוקר, באמתלה שבערב ראש הממשלה צפוי להודיע על התפטרותו וכמה שבועות אחר כך, עזרתי לו להקפיץ את כולם בשלוש בלילה באמתלה שמטוס חטוף עושה דרכו לנתב"ג.

    אפשר להגיד על מוטי ירדני שהוא מגולמן, שחצן, מרוכז בעצמו, יהיר, תוקע מבטים ישירים מדי בחזה של כל אישה ללא קשר למידת החזייה שלה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהאיש לא אוהב להפסיד. האימון המלחמתי שלו השתלם בסופו של דבר לכולנו, ובזכותו מצאתי את עצמי עומדת באמצע שום מקום ומתפקדת כמו מכונה משומנת. נו, טוב, גם הודות לשירה גרנות, כתבת התרבות שהייתה אמורה לסקר את הכחדות חיות הבר בערבה, וקיבלה פריחה אלרגית בעיניים.

    ככה מצאתי את עצמי מקבלת את הצ'אנס הראשון שלי לעשות את מה שרציתי מהיום בו עשיתי עלייה לתל אביב. בזכות המראה האקזוטי שצמח לשירה על הפנים, נגררתי ביום הכי חם במאתיים השנים האחרונות דרומה, רק כדי לגלות שהפרות השמנות והטובות של הערוץ, הקדימו את בואן מבלי לתאם את זה איתנו. פיגוע שמרעיד את המדינה כשרק צוות של ערוץ החדשות נמצא בשטח, היה יותר ממה שמוטי ירדני יכול היה לבקש. כמי שהחזיק במוטו 'הרוגים זה טוב לרייטינג', זה לא היה הימור נועז מדי לקבוע שבין הדיווחים שלי הוא מרקד בקונטרול עם בקבוק שמפניה זול.

     

    "אנחנו ממשיכים בסיקור הבלעדי וחוזרים לכתבתנו יעל וייס, שנמצאת בשטח האסון שהתרחש לפני פחות משעה באזור הערבה", אורי החזיר אלי את השידור ואותי אל המציאות. "יעל, האם יש לך עדכונים נוספים?".

    "כן אורי" – שיט! שוב פעם אורי - "כוחות ההצלה נמצאים כבר בשטח, מגישים עזרה לפצועים ומפנים אותם לבתי החולים יוספטל באילת, סורוקה בבאר שבע ולמרפאות בבסיסים הצבאיים הסמוכים. המראה שנגלה לעיניהם קשה מנשוא ונראה שגם הם שומרים את הדמעות לרגע בו יסתיים הפינוי".

    "כמה זמן להערכתם יימשך הפינוי?".

    "קשה להעריך עדיין", הייתי גאה בעצמי שלא הזכרתי את שמו. "אם להתנסח בזהירות, הרבה עבודה לא נותרה להם, כיוון שחומר הנפץ הרב לא הותיר כמעט שום סיכוי לנוסעים". הרגשתי שהמשפט האחרון היה מוגזם, אבל המשכתי. "אני לא רוצה להיות זו שמבשרת את הנתון הזה, אבל מספרם של אלו ששרדו את התופת קטן, וספק אם הם יצליחו לשרוד את הדרך הארוכה מכאן לבתי החולים".

    "פרט אליכם היו עדים לאסון?", נירית ליאון, שעד עכשיו ישבה לצד אורי עם מבט עגמומי בעיניים ובעיקר שתקה, הצליחה לאלתר שאלה, אבל גם זה רק לאחר שהצלם מסר למערכת שהצלחנו לאתר עד ראייה לפיגוע.

    "נירית", חשבתי שנגמלתי מההרגל המגונה לפנות אל המגישים בשמם, אבל כנראה שזה ייקח זמן. "אכן היו כמה נהגים שנסעו בסמוך לאוטובוס. נמצא לידי יוני מתל אביב, שהיה בדרכו לפסטיבל הריקודים הסלוניים באילת. יוני נסע מאחורי האוטובוס שהתפוצץ, והוא סובל מחתכים קלים בכתף שנגרמו מהדף הזכוכיות. שלום יוני, בוא תתאר לנו מה בדיוק קרה בשעה 14:56".

    "אה... אני נסעתי... אה..פה...", הוא הרים את ידו שרעדה במטרה להצביע על מסלול נסיעתו. "בדיוק זה היה בשעה שאני הייתי פה. .. ונסעתי...".

    "כפי שאתם רואים, יוני מאוד נסער מהאירוע המחריד שהתרחש מול עיניו", המרואיין שלי נזקק לחילוץ, אבל אני רק המשכתי לסבך אותו. "האם אתה יכול להעריך ממה נבע הפיצוץ? האם זה היה מחבל מתאבד או אולי מטען שהוטמן בתא המטען של האוטובוס?".

    לגמרי נסחפתי. בקושי שעה אני מחזיקה מיקרופון ביד ולקיתי בכל המחלות האפשריות של כתבי הטלוויזיה. אני שואלת שאלות ברצף בלי לתת למרואיין לדבר ומצפה ממנו לתשובות, שבאותם רגעים גם מפכ"ל המשטרה לא יכול לענות עליהם.

    "אני אנסח את השאלה שלי מחדש", מיהרתי לתקן את עצמי כשראיתי את הבעת התימהון מתפשטת על פניו של יוני. "איך אתה מרגיש ברגע זה?".

    "אני מזועזע. זה מסוג הדברים שאתה רואה בטלוויזיה ולא חושב שיום אחד תראה מול העיניים שלך. בכלל לא חשבתי על מצב שיכול להיות פיגוע ועוד באמצע המדבר. אני אפילו לא יודע מה להגיד לך", אמר עד הראייה כשדמעות זולגות מעיניו הכחולות והגדולות, שבלטו על רקע נימי הדם הקטנים והאדומים שלו, שכמו עמדו להתפקע. "אני רק מקווה שהאנשים שאחראים לפיגוע הזה יתפסו במהרה וילכו לכלא כמה שיותר מהר. נמאס כבר שהממשלה נותנת לכל המפלצות האנושיות את הבמה לעשות את הדברים האלה. צריך להנהיג פה עונש מוות, אני אומר לך. עונש מוות. אני ... אני... אני...", הוא התחיל להתפתל מול המצלמה והשניות שבאו לאחר מכן הפכו לקטע הכי נצפה ביו טיוב מאז שסוזן בויל כבשה את האינטרנט. הבעיה הייתה שהיא הדהימה את העולם בקולה ואני, לעומתה, הפכתי למראיינת הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה שמרואיין הקיא עליה בשידור חי. החיים, נגדיר זאת ככה, מעולם לא נראו מגעילים יותר.

     

    את המהדורה המיוחדת אורי סיים בסיכום האירוע, תוך שהוא מפרגן שוב ושוב – עד עכשיו אני לא יודעת למי יותר, לי או לערוץ – לכך שערוץ החדשות היה הראשון להביא את המידע על הפיגוע הרצחני ואת התמונות מהשטח. כשסיימתי את השידור והתפניתי להציץ בשעון ראיתי שחלפו שלוש שעות וחצי מאז שהתחיל השידור החי.

    "חומד!", מוטי ירדני נשמע צוהל במיוחד בטלפון ברגע שהשידור תם. "את רואה כוכב נולד לפעמים?".

    "לא מאז שהראל סקעת הפסיד להראל מויאל", עניתי, מנסה להבין מה למוטי ולתוכנית שנגסה לו הכי הרבה ברייטינג.

    "לא משנה, עזבי. זה לא משהו שאת צריכה לראות, כי כוכבים אמיתיים נולדים בערוץ החדשות. היית מבריקה. מה שלומך יעלי?".

    "חיה", עניתי בחוסר חשק.

    "עשית עבודה מצוינת", ניסה מוטי לקנות אותי במחמאות מתבקשות. "את מקצוענית אמיתית".

    שתקתי. בדרך כלל התענגתי על מחמאות שהורעפו עלי, רק שבסיטואציה הנוכחית נראה היה לי שגם אם הן הגיעו לי, זה לא היה הזמן לומר אותן.

    "את בטוחה שאת בסדר?", הוא שאל, הפעם זה היה נשמע כאילו הוא גם מתכוון להתעניין.

    "אני אהיה בסדר. אני פשוט חייבת להתקשר לאמא שלי. היא בכלל לא יודעת...".

    "אני חושב שהיא יודעת שאת בסדר אם היא חלפה ליד מכשיר טלוויזיה בשעות האחרונות", הוא קטע אותי. "בכל מקרה, נעלה אותך שוב לאוויר בעוד חצי שעה ואז במהדורה המרכזית בשמונה. תהיי מוכנה עם חומרים חדשים?".

    "כן", ענית בלקוניות. לא הייתי צריכה לשמוע את זה ממנו, כדי להבין שלאליפות ישראל בריקודים סלוניים כבר לא נגיע ואילת תצטרך לחכות לאירוע אחר עד שתזכה לראות אותי.

    "תראי, חומד, אני יודע שזה אף פעם לא הזמן להחמיא על רקע אירועים כאלו, אבל היית יוצאת דופן", מוטי אולי נזכר, באיחור, שזה לא הזמן לחגוג, אבל לא יכול היה להיפטר מהרגלים מגונים שרכש במשך השנים. "היית מלאת רגישות ובמקביל מלאת פוקוס. כל מי שהיה בקונטרול דיבר עלייך. את כוכבת".

    "מוטי, אפשר לדבר על זה אחר כך?".

    "חיכית לרגע הזה", הוא המשיך כאילו לא שמע את שאלתי. "שלושה חודשים וחצי היית מזכירה מתוסכלת שהתחננה בפני שאתן לה לסקר כל דבר שאף אחד לא הביע בו עניין והנה ההזדמנות שלך הגיעה ובענק. הרווחת את זה ביושר וניצלת את הרגע".

    "אני אוכל לחזור אלייך בעוד כמה דקות?", נראה היה לי שמישהו נסחף מעברו השני של הקו ושכח לרגע שתהילת העולם שהוא זקף לזכותי באה על חשבון חייהם של ארבעים ושמונה בני אדם. 

    "בטח חומד", הוא סופסוף הסכים להירגע. "אני אראה אותך במבזק החצי ויחד עם כולם במהדורה המרכזית. אגב, שימי עלייך קצת סומק, כי את ממש חיוורת. אגב, תנסו לצלם איזו מזוודה חרוכה או משהו אישי אחר, בסדר? דובי של איזה ילד, נעליים או מה שתמצאי שם. זה עובד מצוין על הרגש של הצופים".

     

    באותו רגע, ובאופן רשמי, היה אפשר להוסיף לרשימת התארים הארוכה של מוטי ירדני גם חסר טאקט, חסר לב וציניקן גדול. אני יודעת שרגע כזה לא יחזור על עצמו כל כך מהר, אבל כשחלמתי על תהילה טלוויזיונית, החלומות היו קצת יותר צנועים ופחות מפחידים מהרגעים שעברו עליי בשעות האחרונות. 

     תחילת הדרך

    (או: אני זוכה בתואר מיס הצפון, לא מביאה שלום עולמי, ומכירה לכם את האישה והאגדה אהובה וייס)

    אם אמא שלי לא הייתה מורה של מתבגרים מחוצ'קנים באורט כרמים בכרמיאל, היא בטח הייתה שחקנית, כיוון שאת הדרמטיות שלה צריך לעגן כפטנט וללמד כשיטת משחק. שלא במודע, היא הפכה עם השנים לכפילה פיזית של גילה אלמגור. שערה השחור היה משוח לאחור וארוז בסיכה כסופה, היא לבשה תמיד שחורים (בעיקר כי היא האמינה שזה מה שיוריד ממנה את עשרים הקילוגרמים המיותרים) ועל חולצתה היא ענדה סיכת יונה שקיבלה באחת העצרות הפדגוגיות שארגנה לזכרו של יצחק רבין ז"ל. רק בדבר אחד היא הייתה שונה מכפילתה המפורסמת. שלא כמו הדרמטיות של אלמגור, שנותרה על הבמה אחרי כיבוי האורות, אהובה וייס נותרה דרמטית מסביב לשעון.

    להתקף הדרמטיות הפומבי הראשון שלה הייתי עדה כשהלכתי לכיתה א'. היא ניצלה את ההזדמנות לצלם אותי בכל תנוחה אפשרית ופרצה בבכי קורע לב לעיני עשרות אפרוחי כיתה א' מבועתים והוריהם. כשסיימתי תיכון היא הביכה אותי למוות כנציגת הורי מחזור ל"ט, כשהתעקשה לנאום נאום מלא פאתוס מול שבע מאות תיכוניסטים והוריהם, שכותרתו, 'ילדה שלי פרשי כנפיים. אל תפחדי לבכות'. כשקיבלתי בצבא שרוך פיקודי של המשטרה הצבאית היא התעלפה, לא לפני שהספיקה לסיים שבעה פילמים. למזלי, המצלמה הדיגיטלית, על תמונותיה האינסופיות, נראתה בעיניה באותם ימים מסובכת מדי לשימוש. אחרי כל האירועים האלה, ידעתי שאני חייבת לנהוג בה ברכות ואת ההודעה שאני עוזבת את הבית ועוברת לגור בתל אביב, עשיתי באמצעות מכתב שניסחתי עם הפסיכולוגית שלי במשך שלוש פגישות ובעלות של אלף שקלים. הייתי מאוד זהירה איתה, כי לפי מפלס הרגש שהיא הפגינה בתחנות השונות בחיי, רוב הסיכויים היו שהפעם זה יסתיים באשפוז במחלקת לב. זה היה הדבר האחרון שרציתי על המצפון שלי, שגם ככה היה עמוס בייסורים על סדרת החינוך שהעברתי אותה בגיל ההתבגרות.

    "תשמרי על עצמך, פרח שלי, ותבטיחי לי שאת מתקשרת ברגע שאת מגיעה לתל אביב", התחננה רגע לפני שנפרדתי מהחדר האהוב עליי בעליית הגג שלנו בכרמיאל סיטי לטובת דירה חנוקה בעיר הגדולה. "תודיעי לי אם יש בעיות עם השותף הזה שלך ואם את לא מסתדרת איתו או שהוא עושה לך יותר מדי בעיות, את ישר באה לישון פה, טוב?". "כן", עניתי בלקוניות. את מוכנה להפסיק לענות לי תשובות של שתי אותיות?". "כן". "את צוחקת עליי?". "לא". "יעלי, די! את יודעת שאני אמא שלך ואמהות תמיד דואגות לילדים שלהן, לא משנה בני כמה הם". "אמא דואגת זה משהו אחד ואמא היסטרית זה משהו אחר. אני מוכנה להסתפק בדואגת". "את בטוחה שאת בשלה לזה?", היא שאלה בפעם החמישית בשעה האחרונה, כאילו לא שמעה אותי לפני כן אומרת שהגיע הזמן שהבשורה לה חיכו התל אביבים כל השנים תעשה עלייה מכרמיאל. "בטוחה ביותר", עניתי בחוסר סבלנות שכבר התקשיתי להסתיר. "בטוחה כמו בפעם ההיא, שהחלטת שאת עוברת לחיפה, חזרת הביתה אחרי יומיים והיית צריכה לשלם קנס על ביטול החוזה עם בעל הדירה?". "למה את שולפת את זה עכשיו?", התחלתי לאבד גם את מעט הסבלנות שהצלחתי לגייס עבורה. "אז הייתי צעירה והיום אני כבר זקנה". "עשרים וחמש זה לא זקנה", היא ניסתה להזכיר לי את עובדות החיים. "במונחים של תל אביב עשרים וחמש זה כבר קשישה", הרגשתי צורך להעמיד אותה על ההבדל בין המונחים. "את יודעת שאם אני לא אסתדר כלכלית בתל אביב וארצה למכור את הביציות שלי לאיזו אישה שיש לה חצוצרות דפוקות, אף אחת לא תרצה לקנות ממני, כי אני כבר בלויה?". "מה זה הדיבור הזה?", היא עיוותה את פניה. "את לא צריכה למכור שום ביציות ואני סומכת עליך שתסתדרי. אם לא, טלפון אחד לאבא והוא מפקיד לך כסף בחשבון. חוץ מזה, אנחנו לא נפרדים לכל החיים. נבוא לבקר אותך בכל סוף שבוע".

    'נבוא לבקר אותך בכל סוף שבוע', זה המשפט האחרון שבחורה שאורזת חמישה ארגזים ושתי מזוודות, ובורחת מהבית של ההורים באיחור של כמה שנים רוצה לשמוע ברגע הפרידה. נחמד לשמוע משפט כמו 'נשלח לך מכתבים מפעם לפעם', 'נשלח לך חבילות' ובעיקר עדיף לשמוע 'נפקיד לך כסף בלי גבולות וניפגש בחגים'. הכול הולך, רק לא 'נבוא לבקר אותך'. זה לא. אהובה וייס היא מורה לספרות שחיה חיים ממוצעים להחריד לטעמי. תמצית האושר שלה מסתכמת בצפייה בטלנובלות דרום אמריקאיות אחר הצהריים (סוג של באלנס מוחי לשירה הפואטית של אלתרמן, טשרניחובסקי ושאר חבריהם), אפיית עוגות והחלפת מתכונים עם השכנות, וכמובן יצירת ילדים מתוקים. מכיוון שאני מסתכלת על הדברים אחרת ממנה, מהרגע הראשון שאמרתי שלום למדי המשטרה הצבאית ויצאתי לחיים האמיתיים, הדבר היחיד שהעסיק אותי היה איך אני עוברת כמה שיותר מהר לתל אביב. תוכנית המגירה הייתה לכבוש בסערה את שאריות רחוב שינקין, שהפך לאחרונה לסוג של באסטת שווקים אין סופית, ולהפוך לאייטם קבוע במדורי הרכילות. בדרך משהו נתקע בתוכנית הגרנדיוזית שלי, אבל זה לא ממש הפתיע אף אחד. כל חיי הייתי 'הבטחה'. בשלב מסוים, אי שם בתיכון, הפכתי להיות 'הבטחה שלא מומשה' ובשלוש השנים האחרונות זכיתי לתואר 'הבטחה שלעולם לא תמומש למרות שההתחלה שלה בעולם הזה הייתה די מבטיחה'.

    כבר בגן הילדים הייתי יהודה המכבי בהצגת חנוכה ובגיל שש סומנתי בתור הבטחת העיר אחרי שאמא שלי טרחה לרשום אותי לחוג בלט, התעמלות, פיסול בחמר ואפייה באמייל חם. היא אומנם תכננה שיום אחד אהיה עקרת בית למופת, אבל אני פינטזתי יותר על קטע של להיות מפורסמת בלי להתעסק בדברים שמעניינים רק נשים. לא שידעתי מה בדיוק אני רוצה לעשות, אבל היה לי ברור שכולם צריכים להכיר אותי. בכיתה ו', כשנבחרתי כסולנית מקהלת בית הספר, הפנמתי באופן סופי שאני מכורה לתאורה המסנוורת ולקהל שמוחא לי כפיים. כשהודעתי קבל אמא ואבא שאני הולכת להיות השחקנית הכי מפורסמת במדינת ישראל, הפולניות של הוריי דלפה מכל קירות הבית, תוך שימוש בהקניית מספיק ייסורי מצפון כדי שאתחרט על המחשבה הנלוזה ואגנוז אותה לעולמי עולמים. נאלצתי לספוג משפטים בסגנון 'לא רק שאת לא תוכלי לחיות כמו בן אדם נורמאלי ותמיד תהיי מוטרדת מהכסף שאין לך, בסוף גם תחזרי הביתה ותצטרכי לחיות על חשבוננו', והמשיך ב'את תגמרי בתור מסוממת בדיוק כמוה' שנשלף בכל פעם שהתפרסמה בעיתון כתבה על עוד שחקנית מטורללת שחזרה בתשובה, עישנה את עצמה למוות או התרסקה כלכלית. בגיל 15, כשניצני שדיים מחוזקים בצמר גפן וחזיית פוש אפ עשו את שלהם, הבהרתי  את השיער עם ספריי סאן-אין והתחלתי ללכת עם פלטה ליישור שיניים במטרה ליישר קו עם אופנת סוף שנות התשעים. אמא שלי טרחה לציין בכל הזדמנות משפחתית שפרחתי והפכתי לאישה קטנה. אני, לעומת זאת, הרגשתי רע מאוד עם עצמי, מה שלא מנע ממני להירשם מתוך חוסר מודעות עצמית לתחרות היופי 'מלכת הצפון', תחרות יופי נוצצת בסטנדרטים מקומיים שנערכה בחסות מאיר כהן, הבעלים של בוטיק הטרנינגים מאיר ובניוהתחרות הזאת הייתה חלומה הרטוב של כל מתבגרת בצפון. היא התקיימה במשך שני עשורים וירדה מלוח האירועים של כרמיאל לפני ארבע שנים בלחץ התושבים, לאחר שהתברר כי אחת המתמודדות ניהלה רומן עם מאיר, נכנסה בטעות להיריון והולידה לו עוד בן ל'ובניו'. 

    כשאני התמודדתי על התואר הנכסף, מאיר אפילו לא הסתכל עליי, מה שלא מנע ממני לקטוף את תואר מלכת היופי והוכתרתי גם חביבת הקהל, אשר מנה בעיקר את המשפחה שלי וכל התלמידים בתיכון בו אמא שלי מלמדת. בדיעבד התברר לי שהיא הבטיחה להם חצי ציון אם הם יגיעו לקניון ויצביעו עבורי. כמו כל מלכת יופי ממוצעת הייתי בטוחה שאני היא זאת שתביא את השלום המיוחל אל גבול הצפון ושהחיים שלי עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה. בפועל ראיינו אותי למקומון של כרמיאל תחת הכותרת הבנאלית 'אני עוד אכבוש את העולם' מלווה בתמונה מחרידה שלי בביקיני ומבט של עגל בוהה, אבל חיי לא באמת השתנו. במקום לרכוב על התהילה, גיליתי שלהיות מלכת הצפון זה נחמד לאגו, אבל לא משפר את המצב החברתי. הבנות בכיתה שנאו אותי בגלל שזכיתי לתשומת לב נדיבה מהבנים, שהתחרו ביניהם מי ישכיב אותי קודם. אני לא מצאתי סיבה לשתף עם הנושא פעולה

    אם אמא שלי היא אישה אפורה, הרי שמבחינתי, אשר וייס, להלן אבא שלי, הוא סוג של צל אנושי. הוא מעולם לא העריך את הפנטזיות שלי על כיבוש העיר הגדולה ובהתאמה אני לא הערכתי את העובדה שניהל מפעל לייצור כיסאות פלסטיק והעריץ עד עיוורון את קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב בימים שהיא עוד הייתה סמל לאומי ראוי. לזכותו אני יכולה לומר שהוא ניסה בכל מאודו להתחבר אליי. לפני הבגרות במתמטיקה הוא ניסה לעזור לי לקלוט את מה שהמוח דחה על בסיס קבוע, ולא התייאש גם כשהשלכתי את הספרים מהחלון בהתקף של זעם. בזכות העזרה שלו הצלחתי לעבור את הבחינה, אבל אני משום מה בחרתי לראות את בו אשם על כך שקיבלתי רק 67.

    מאז שהשתחררתי מהצבא, הקשר המינימליסטי שלנו דעך עד להתעלמות כמעט מוחלטת. הוא היה מטרה נוחה לכל התסכולים שפרצו ממני על כך שאין לי אהבה, חיים, קריירה ועבודה שאני נהנית ממנה, ולי היה נראה שהוא רק מצפה ליום בו אני אארוז את עצמי פלאס כמה מזוודות ואתחיל לבנות לעצמי חיים בזכות עצמיאני לא יודעת אם הוא חגג את הרגע או לא, אבל כשכבר הייתי ליד האוטו שלי, העמוס עד להתפקע, אשר וייס בחר שלא להיפרד ממני רשמית וגם לא הראה נכונות להציע עזרה. אמא שלי, לעומתו, לא הפסיקה להזדנב אחרי מהבוקר ולייבב על כך שהגוזלים עוזבים את הקן.

    "קחי את זה", שלפה הפולנייה מעטפה לבנה מהתיק שלה רגע לפני שנכנסתי לפיאט המקרטעת שלי. לא היה לי מושג אם היא תצליח להגיע לתל אביב ובאיזה מצב, אבל לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיה, למרות מצוקת החנייה שהפכה שם נרדף לתל אביב. "מה זה?", לא שלא היה לי ברור, אבל במקרים מסוג זה מקובל לשאול תוך גיוס מבט שכולו פליאה. "משהו קטן", גם התשובה הייתה ברורה, כולל המבט המצטנע שנלווה אליה. "שיהיה לך בשביל ההתחלה בתל אביב. אני יודעת שהכול שם מאוד יקר". "מה זה כל הכסף הזה?", הפעם ההפתעה באה באופן טבעי. ציפיתי למצוא במעטפה כמה מאות שקלים, לא חמשת אלפים. "זה כמעט כל המשכורת החודשית שלך. אין מצב שאני נוגעת בזה". "יעלי, זה לא נתון לוויכוח", היא התאפקה שלא להזיל דמעות, אבל הן החלו לזלוג מעיניה ללא שליטה. "מהיום שהשתחררת דיברת כל כך הרבה על המעבר לתל אביב, אז חסכתי כל פעם קצת כדי שאוכל לתת לך משהו כשיגיע הרגע". "נו אמא, את לא מתחילה לבכות לי עכשיו", אמרתי בזמן שחשבתי לעצמי שצדק מי שאמר שכל עכבה לטובה. אם הייתי עוברת לתל אביב כמה שנים לפני כן, לא היו לי עכשיו בתיק חמישים שטרות של מאה שקלים. מצד שני, לפני כמה שנים שכר הדירה בתל אביב עוד היה שפוי, ככה שלא בטוח שהעסק השתלם כלכלית.

    מפגש ראשון עם העיר הגדולה (או: יש לי שותף מהמם, דירה עם נוף לשוק הכרמל, והחיים הם לא משהו לכתוב עליו הביתה)

    ברגע שפגשתי את רענן רונאל, הודות לשידוך מוצלח של אתר ההיכרויות הומלס, היה לי ברור שהוא הבן אדם הנכון לחיות איתו תחת קורת גג אחת וחשבונות חשמל משותפים. מעבר לעובדה שהוא היה זכר מעורר תאבון, רענן התברך בחוש אסתטי מפואר וגר למעשה בתוך סניף של איקאה, רק בלי האפשרות לרכוש ממנו משהו. בשירותים הוא החזיק קטלוגים ישנים ומנוילנים של החברה, כולל את זה משנת 1975, שלגרסתו היה נדיר לא רק כי הוא נולד באותה השנה שבה הודפס, אלא בעיקר כי מדובר היה בקטלוג הראשון של סניף אוסטרליה, שבדיוק נפתח אז. 

    לא שכל אלו לא היו סיבות מספיקות על מנת לעבור לגור איתו, אבל רענן גם החזיק במשרה דלת משכורת אך נחשקת של עוזר הפקה בתוכנית הבוקר של ערוץ 10 ומתוקף תפקידו החזיק במכשיר הנייד שלו את מספרי הטלפונים של האנשים הכי לוהטים בביצה. גלית גוטמן, לדוגמא, הייתה אצלו בחיוג מקוצר ולא רק מטעמי פוזה. בנוסף לכל זה, הוא גם התהדר בטייטל המיני 'דו מסלולי', למרות שהפעם האחרונה שבחורה בילתה אצלו במיטת האיקאה מודל 99', הייתה לפני חמש שנים וגם זה כתוצאה משימוש יתר בסמים.

    אמא שלי כמובן מחתה על הבחירה שעשיתי וגרסה שיכולתי למצוא שותף אחר ולא טיפוס 'כזה', שהוא גם 'מעופש'. כזה, בלכסיקון של אמא שלי, משמע הומו ותחת הערך מעופש מופיעה המילה מסומם. הומו ומסומם היו שתי מילים שאהובה וייס סירבה להוציא מהפה מטעמי חילול הקודש ולכן נאלצה לעבור לשימוש במילים מקבילות. את טכניקת המילים הנרדפות היא יישמה גם על המילים סקס ("את יודעת"), סרטן ("המחלה הקשה") ואיידס ("המחלה הקשה של ההם"). "היית צריכה למצוא לך בחור טוב מבית טוב, ואולי הייתה יוצאת לך ממנו גם חתונה", היא חזרה ואמרה את המשפט הזה יותר מדי פעמים, עד שנאלצתי להסביר לה שמאז תום ייבוש הביצות לא מתחתנים כל כך מהר ובטח לא עם אנשים זרים שחולקים איתם את אותה אסלה. כשהיא לא השתכנעה, הוספתי שמדובר בבן אדם הכי מקושר בתל אביב וכשגם זה לא הועיל, סיפרתי לה שבתוך סניף האיקאה בו הוא חי, יש שלוחה קטנה של סופרפארם בחדר האמבטיה. גם זה לא ממש שכנע אותה, אבל היא הרימה ידיים.

    בשום סיטואציה לא דמיינתי שביום מן הימים, כשאעבור לגור בתל אביב, הוראות ההגעה לדירה שלי יהיו 'הכניסה היא מהבאסטה הראשונה של הדגים כשמגיעים מאלנבי'. בדמיוני, הדירה הראשונה שלי בעיר הגדולה הייתה אמורה להיות בשינקין, פלורנטין, דיזנגוף או בכל לוקיישן אחר שכיכב בסרט, ספר או הצגה. אבל בסוף מצאתי את עצמי גרה בדירה מעוצבת אך מג'ויפת ששרידיה הראשוניים התגלו, ככל הנראה, בשנת 600 לפני הספירה, שהסאונד שמגיע אלייה כשפותחים בה את החלונות הוא 'רק היום, בזיל הזול' וניחוחות של דגים טריים דבוקים לוילונות שרענן תלה בסלון. הנוף האנושי שנתקלתי בו כשבאתי לראות את הדירה כלל אנשים מכל המינים, הצבעים והלאומים, קבצנים שיכורים ואת מירי אלוני לפחות פעמיים בשבוע. אם לא ידעתי שהבוקר בא כל כך מהר, היא הייתה שם כדי להזכיר לי שצריך ללכת כי כולם הולכים.

    כשהגעתי לתל אביב, רענן לא היה בבית. גם חנייה פנויה לא חיכתה לי, ולמרות ששמתי פתק על חלון הרכב שמתריע שהרגע עברתי דירה ואין לי עדיין תו חנייה, חיים או כסף, קיבלתי דו"ח בסך 100 שקלים. נאלצתי לעלות את כל שישים המדרגות לבד עם שתי מזוודות, חמישה ארגזים ומערכת קולנוע ביתית שנפלה לי מהידיים והתרסקה על המדרגות. אם איזה מרפי ניסה לומר לי משהו על כך שהעיר הגדולה לא עברה לדום מתוח בגלל שסוף סוף הגעתי, המסר נקלט, קיבלתי, רות, עבור. 

    "מותק, יו אר אין טאון!", העירה אותי שאגת בס אדירה מתוך השינה הלא מתוכננת שנפלתי אליה. אין לי מושג מה הייתה השעה, אבל לפי החושך, וכמות הרוק שריירתי על חצי חולצה בזמן שנרדמתי על קופסת קרטון, יכולתי להניח שישנתי לפחות ארבע שעות. "לא", צרחתי ומיד פקדתי, "אל תפתח את האור. אני במצב קטסטרופלי". "נשמאמי, אין לך מה להסתיר ממני, כי אני הולך לראות אותך במצבים הרבה יותר מביכים מההומלס שיק שלך, ככה שאין זמן יותר מתאים מזה להכרות אינטימית בינינו", אמר רענן כשהוא במצב אנרגיות של רד-בול. הוא הרים את מתג החשמל בחדר שלי ועיוות את פרצופו בדאגה. "אלוהים, את באמת במצב נוראי. מה עבר לך על הפנים לעזאזל, ולמה הצד השמאלי של החולצה שלך רטוב?". לא היה לי כוח להסביר לו שעכשיו כשיש לי חיים עצמיים גיליתי שאין לי בעצם חיים, אז בחרתי באופציה הקלה והתחלתי לבכות. "לא, לא, לא! אצלי בבית לא בוכים. תאספי את עצמך, תנקי מעלייך את מסקרת 'הכול בדולר' שנמרחה לך על חצי פרצוף ותספרי לי הכול". "אפשר אחר כך?", ניסיתי להרוויח זמן כדי לחשוב מה לספר, כדי שלא אצא ממש מטומטמת. להסביר לשותף החדש שלך למה בכית עוד לפני שהורדת לו שערות מהגב בשעווה כמתחייב בחוזה השכירות, דורש הכנה מינימאלית. "לא, אבל לפני כן, יש לי הפתעה בשבילך". "אתה כזה מתוק", מחקתי עם הטרנינג הראשון שהצלחתי לשלוף מאחד הארגזים את סימני המסקרה מהפנים. "זה בשבילך", צווח רענן, שבהמשך השבוע גיליתי שהוא בעל נטייה לצרוח בכל פעם שהוא מתרגש, מתעצבן או מקיים יחסי מין מאחורי קיר הגבס הדק שהפריד בין החדרים שלנו. "מה זה?", שאלתי. "שי צנוע לכניסתך לדירה. תפתחי כבר את הניירות. גם ככה נראה לי שזה נהרס מהחום". "תן לי לנחש", ניסיתי לגייס קצת מחוש ההומור שהשארתי בגרם המדרגות השבור שמוביל לדירה. "תלושים לאיקאה?". "לעולם אל תישאי את שם איקאה לשווא, בורה פרובינציאלית שכמותך", הוא האיץ בי לפתוח כבר את החבילה. "מה נראה לך, שאיקאה זה קסטרו? אין להם בכלל תלושי שי". "סושי?", עיקמתי פרצוף. לא רק שאני שונאת סושי, מעולם גם לא הבנתי את החיבה של אנשים לכפית האורז העטופה בנייר עלים שהסתכמה בכלום קולינרי. "תודה, אבל אני לא כל כך רעבה", שיקרתי. "בשביל סושי לא צריכים להיות רעבים", הוא אמר בידענות. "סושי זה כמו חמצן, משהו בסיסי במערכת הקיומית של התל אביבים האמיתיים". "כנראה שעוד לא הגעתי למעמד של תל אביבית אמיתית", קיוויתי שהוא יסתפק בכך ולא יתחיל לנאום. "האמת היא שאני מעדיפה קודם כל לשתות קפה". "אני לא מאמין", הוא שוב העלה אוקטבה. "יש לי פה עסק עם עוכרת סושי". "לא. ממש לא. אכלתי פעם איזה משהו כזה בגרנד קניון בחיפה", המצאתי. רענן לא קנה את הסיפור שלי, הרים עיסת אורז, שמתוכה בצבצו שאריות של חרק שזוף במיוחד, והתחיל להשמיע קולות של אווירון, כמו אלו שהייתי משמיעה לבן של השכנים שלנו בתקופה שעשיתי עליו בייביסיטר. "יעל, פה גדול". "לא! די! לא!", נשברתי. "אני שונאת סושי".

    הפנים של רענן שידרו אכזבה עמוקה, אז ניסיתי לרכוש את ליבו והסטתי את השיחה לקטלוג החדש של חברת הרהיטים האהובה עליו, שצפוי לצאת בקרוב. אני לא בטוחה אם הוא סלח לי על כך שסירבתי לאכול איתו או לעצמו על כך שלא וידא לפני חתימת החוזה איזה מגבלות אני מביאה איתי, אבל הוא נהנה להחליף נושא. מהר מאוד גיליתי שאם אי פעם החשבתי את עצמי לטיפוס חסר מעצורים הרי שליד רענן, הייתי גרסה דהויה של המילה פתיחות. מבלי ששאלתי, הוא טרח לנדב על עצמו כל פיסת מידע אקראית שזרמה לו בראש. אחרי שעתיים כבר ידעתי שהוא בן עשירים שפונק בילדותו, סורס מעצמאות ונזרק מהבית בשל העובדה שסטה מהמסלול שיעדו לו הוריו, כלומר משרת רופא, אישה ושני ילדים. משפחת רונאל לא הסתירה את סלידתה מחיבתו לגברים ובשלוש השנים האחרונות היא ניתקה איתו כל קשר. רענן טען שזה לא ממש מפריע לו, אבל על מדחיקת טראומות שכמוני, זה לא עבד במיוחד.

    למחרת, מרגישה קצת מטומטמת על זה שבמהלך שיחת הנפש שלנו, אכלתי רק את האורז בזמן שרענן טרף את הסושי שקנה לי, כולל החרקים שמיינתי מתוכו, הכנתי לשנינו ארוחת ערב ממטעמיי -  פסטה סטנדרטית ברוטב עגבניות ומיץ בנים. "מיץ בנים נשמע כמו משהו מפתה במיוחד", רענן הזיל ריר. "אתה סתם מתלהב", מיהרתי להרגיע את הסוטה. "מדובר במיץ פטל, כשלהכנת הפטל יש שני אופנים. מיץ בנים כולל הרבה תרכיז ומעט מים, ובמיץ בנות יש מעט תרכיז והרבה מים. זו מסורת עתיקת יומין שלמדתי בצבא. אני טיפוס של מיץ בנים, ואתה?". "אני טיפוס של בנים שמוציאים לי את המיץ". שיחת מיץ הפטל הייתה הטריגר שלנו לשיחה על מערכות היחסים הדפוקות שהיו לרענן בשנים האחרונות עם המין האנושי. שוב, הוא הפגין יכולת-על בהתערטלות נפשית וסימון כל הנכויות הרגשיות שלו. כל זה גרם לי כמובן להרגיש פחות דפוקה, אבל בעיקר הרבה יותר קרובה אליו. ספירת מלאי משותפת: לשנינו יש חרא של ניסיון עם גברים, שנינו נואשים לאהבה ושנינו ביחד יכולים לחלוק רול אחד של סושי. רענן בחרקים ואני באורז. בלילה, התברר לי, שפריסת כל החיים שלנו הרגישה לרענן כמו הזדמנות לחיבור פיזי-אפלטוני, והוא פלש אלי למיטה, ערום כביום היוולדו. "טה-דם!", הוא צעק, כשמשך את השמיכה מעלי, כנראה כדי לבדוק אם גם אני ישנה כמו חוה. "רענן! אתה מוכן לעוף ממני?", דחפתי אותו לקיר הגבס שכמעט ונסדק. "אל תדאגי, אני לא אעשה לך כלום", אמר והתחכך בי עם רול הסושי האנושי והעבה שלו. מעולם לא נתקלתי בגבר כה מבורך כשהוא במצב צבירה רפוי. "נו אופנס, אבל את לא ממש הטיפוס שלי. את נשית מדי".

    רענן היה, ללא ספק, הבזבוז הגברי הכי גדול שהכרתי. למרות נטייתו לפטפטת יתר, הוא היה סולידי בהתנהגותו ובמראהו, ולא היה בו שום דבר שיסגיר את משיכתו לגברים. השיער השחור שלו לא חווה תספורות קיצוניות וצעקניות, עיניו הירוקות היו מספיק גדולות כדי לבלוע בתוכן כל מה שזז בסביבה, וגופו החטוב היה בנוי לתפארת מדינת תל אביב, למרות שמעולם לא ביקר בחדר הכושר. רענן היה מהיצורים החצופים שאלוהים והגנים של הוריו המתכחשים העניקו לו כל מה שצריך. למרות כל אלה, לא הייתי יכולה להתאהב בו. אני צריכה גבר במשרה מלאה ולא כזה שמסדר גבות ומכיר כל קוסמטיקאית בכירה בעיר. אם לסכם, רענן היה ארבע בסולם 'תסתמי'. יש דציבלים, יש ריכטר ויש תסתמי, הסולם שרענן המציא במהלך דייט מיותר בו 'מחפש אהבה 28' פנה אליו בלשון נקבה, מתוך מחשבה שהעניין יעורר אותו מינית. רענן המזועזע הפך את המילה 'תסתמי' לקוד הזיהוי החשאי שלו לאיתור הומואים ברחוב. עשר בסולם תסתמי היה אישה הכלואה בגוף גברי ואחד בסולם תסתמי הוא גבר גברי, לרוב כזה החבוי עמוק בארון. המשחק המשותף של רענן ושלי היה להסתובב בשדרות סן פרנסיסקו המכונות גם בשמן המקומי שדרות רוטשילד, תוך סינון המילה תסתמי בליווי מספר בכל פעם שנתקלנו במי שנחשד באי משיכה לנשים. מרבית שעות היממה רענן היה ספון באולפני טלוויזיה ובחדרי הפקה ואת מרבית הלילות העביר בצ'אטים ושאר אתרי הכרויות. בבקרים, על קערת הקורנפלקס - מאיקאה כמובן - היה מתלונן על היצורים שמסתובבים בעולם הווירטואלי. "את לא מבינה כמה סוטים יש שם", התלונן. "אנשים חיים בסרט שאיש לא רוצה לראות. הם שמים תמונות שלהם עם חולצות בטן זרחניות וכותבים שהם גבריים, לא מבינים שכרס לא מהווה עדות לגוף שרירי, מורידים מעצמם שבע שנים כאילו לא רואים את זה ברגע הראשון שנפגשים איתם ועוד לא אמרתי מילה על בוגרי יחידת הפוטושופ, שמשקיעים שעות בעיבוד התמונות שלהם".

    אם רק הייתי יודעת אז משהו על עולם ההיכרויות הווירטואלי, יכולתי אולי להסביר לו שבעולם דמיוני כל אחד יכול להיות מי שהוא רוצה, אבל הייתי תל אביבית בחיתוליה, שמכרסמת בעקביות את כל חסכונותיה, ובעיקר מישהי שלא היה לה מושג איך היא הופכת למציאות את הסיבה שבגללה היא הגיעה לעיר הגדולה. ניסיתי לשדר אופטימיות, אבל כשרענן היה הולך לעבודה, אני הייתי חוזרת למיטה ומייבבת על מר גורלי.

    האירוע ששינה את חיי

    (או: אני יוצאת להכין כתבה על חיות הבר בערבה וזוכה לתהילת עולם בנסיבות מאוד לא משמחות)

     

    "לטובת מי שמצטרף אלינו ברגע זה, הנה סיכום הדברים כפי שהם ידועים לנו עד כה: לפני כעשרים דקות החריד את המדבר פיצוץ אדיר. אוטובוס שעשה את דרכו מאילת צפונה התפוצץ, במה שנראה לפי שעה כמו עוד פיגוע בשרשרת הפיגועים הטרגית שידעה מדינת ישראל. המראות בשטח קשים לעיכול, וכוחות ההצלה עדיין עושים את דרכם למקום".

    בפנטזיה הכי פרועה שלי - ומי שמכיר אותי יודע שהראש שלי עמוס בפנטזיות לא ממומשות - לא דמיינתי שאמצא את עצמי בשלב כלשהו בחיי עומדת בלב המדבר עם נעלי העקב הכי טובות שלי, חצאית מחויטת וחולצה מכופתרת שהשאלתי מבוטיק יוקרתי בכיכר המדינה, שכבת מייק אפ עבה וחסינת חום ומיקרופון של ערוץ החדשות, ומדווחת על פיגוע קטלני. לנוכח העובדה ששום דבר לא הכין אותי לסיטואציה – בכל זאת נסעתי להכין כתבה על היכחדותם של חיות הבר בערבה ולסקר את אליפות ישראל בריקודים סלוניים שהתקיימה בבית מלון מתפורר באילת - שלפתי את ז'רגון הדיבור של כל כתבי החדשות, שכלל שלל קלישאות, לא מעט גמגומיי 'הא הא', ארשת פנים א-לה אהוד יערי עם הטיית הראש בזווית שמאלה על שם אילנה דיין, ושפע טריקים עיתונאיים למריחת זמן. חודשים של אבטלה מאונס, סריגת צעיפים וגרבי צמר שלא בדיוק היה לי למי לתת, קיטור למוות של שתי קופסאות פרלמנט ליום, ורביצה אינסופית מול הטלוויזיה, מעולם לא נראו מוצדקים יותר. בלי שממש התכוונתי לכך, למדתי בעל פה את כל המשפטים השחוקים ששימשו את כתבי הטלוויזיה באירועים מסוג זה, כולל סקאלת מבטים דרמטית ומאיימת במיוחד.

    אם לא די בכך שעיני האומה נישאו אלי – היינו הערוץ היחיד שדיווח מהשטח – מצאתי את עצמי מנהלת בשידור חי פינג פונג מילולי בנושא גופות מדממות עם אורי אורן, מגיש החדשות המסוקס של ערוץ החדשות ודמות קבועה במצעד הרווקים המבוקשים של כל מוספי הבידור.  עד לאותם רגעים לא ידעתי שאורי מסוגל לדבר ואפילו באמפטיה, כיוון שהתקשורת בינינו התחילה והסתיימה במשפטים שעיקרם 'תביאי לי', 'תכיני לי' ו'תעדכני את מוטי'. לגלות שאוצר המילים שלו רחב הרבה יותר ושהוא יודע לעשות עוד כמה דברים חוץ מלחלק לי הוראות, היה שינוי מרענן, למרות הנסיבות המצערות בהן זה קרה. להבין שהוא אפילו יודע שקוראים לי יעל וייס, כמעט שהביא אותי לאורגזמה.                 

    "יעל, האם את יכולה לתאר לנו את מה שאת רואה עד שהמצלמה תתמקם בזווית צילום נוחה ותעביר לנו תמונות חדשות?", הוא שאל בקולו הממלכתי, זה שהוא שמר לאירועים דרמטיים במיוחד. אני אוהבת שאנשים פונים אליי בשמי הפרטי. יש בזה, בעיניי לפחות, משהו קסום וראשוני, רק שבשגרה אנשים כמעט שלא משתמשים בו. בשביל אמא אני 'פרח', סבתא קוראת לי 'אפרוח', החברים מהבית קוראים לי 'טינקרבל' בגלל שאני מעופפת, רענן, השותף שלי לדירה, קורא לי 'שרלילית' למרות שאני חסודה יחסית אליו, והפקידה מהבנק, שמתקשרת לבשר על עוד צ'ק שחזר, קוראת לי 'גברת וייס'.

    "יעל, האם את עדיין איתנו?", פנה אליי אורי בזמן שעיני סירבו לעכל את הזוועה שנגלתה אליהם כשהתקרבתי לשלד האוטובוס המפויח. זעקות הפצועים, שנשמו את נשימותיהם האחרונות, ניסרו את השקט המדברי, צחנת הגופות החרוכות הייתה מבחילה ונאבקתי בעצמי שלא לאבד את ההכרה.

    "יעל וייס את איתנו?", הוא המשיך לקרוא לי עד שגילה סימני ייאוש. "ככל הנראה השידור עם כתבתנו נקטע. עד שנצליח לחדש את הקשר עם יעל וייס, שנמצאת באזור הערבה, במקום בו התרחש לפני מספר דקות פיגוע אדיר מימדים, נעבור לאולפן שלנו בירושלים, שם נמצא נציג הקואליציה...".

    "אורי, אני איתך", מיהרתי להציל את תהילת העולם שנפלה לחיקי. "בהמשך לשאלתך, אורי, כוחות ההצלה הגיעו לשטח ממש ברגע זה ומטפלים במצב. עם זאת, התחושה העיקרית פה, אורי, היא תחושת ייאוש עצומה. לראות את זה מקרוב הופך את המילה 'פיגוע' ליותר ממילה שחוקה שהתרגלנו לגלגל על הלשון. אני מסתכלת מסביבי, אורי, והלב בוכה לנוכח הזוועה שנגלית לעינינו, זוועה שאנו בוחרים בדקות אלו שלא להראות לכם. קשה להאמין שלרוע ולשנאה אין גבולות, אבל נדמה לי, אורי, שהיום נחצו כל הקווים האדומים. בלתי נתפש שמישהו יכול היה לתכנן בקור רוח פיגוע רצחני כל כך, אבל אין לי ספק, אורי, שהשאלה 'למה?' תהדהד עוד זמן רב בקרב כל מי שנמצא כאן כרגע".

    אורי, אורי, אורי, אורי, אורי, אורי. שש פעמים אורי בתיאור אחד. מגיעה לי סטירה מצלצלת על כך שלא הצלחתי להימנע מהשגיאה שעושה כל כתבת בשידור החי הראשון שלה - להזכיר את שם המגיש באולפן ללא הכרה כמי שזקוקה לקרש הצלה – ופרס על מפעל חיים, על זה שבכל זאת הצלחתי להעביר דיווח נוסף מבלי לאבד את הכרתי.

    "האם ידוע לך מה מספר ההרוגים ומה מצבם של הפצועים?", הוא שאל.

    "אורי", אמרתי ומיהרתי לקלל בליבי לאחר ששוב הזכרתי את שמו. "בשל המיקום המבודד בו התרחש הפיגוע, הפצועים טרם פונו על ידי כוחות ההצלה, שהגיעו לשטח לפני שניות אחדות. לפני מספר רגעים נחתו כאן שלושה מסוקים צבאיים מבסיס מצפה רמון, והפינוי לבתי החולים צפוי להתחיל בכל רגע". עצרתי את רצף המילים ושיניתי את הטון. ידעתי שהמילים הבאות שאגיד עלולות לסיים את הקריירה העיתונאית שלי בטרם ממש החלה, אבל החלטתי להעיז. "אם לומר את האמת, אני והצוות שאיתי מרגישים צורך לסיים כרגע את הדיווח ולהצטרף למחלצים שנמצאים בשטח עד שיגיעו לכאן כוחות הצלה נוספים. ברשותכם, נפסיק את השידור החי לכמה רגעים".

    "גשי לסייע לפצועים ובתור נציגת צוות החדשות הראשון שהגיע למקום האירוע" - אורי לא פספס את ההזדמנות לציין שמדובר בסיקור בלעדי שלנו - "חזרי לדווח לנו מייד עם הגעתם של כוחות הצלה נוספים לשטח".

    אני לא בטוחה שהמעשה שהחלטתי עליו היה מקובל. פעם ראיתי באיזו תוכנית פאנל מנומנמת בערוץ הראשון דיון על הדילמה המוסרית הזו של צלמים, אם לסייע לפצועים או להמשיך לצלם אותם נאנקים מכאב. מה היו תוצאות הדיון לא ידעתי כי בשלב כלשהו נרדמתי, אבל הרגשתי שבין לחזור בלופ על קלישאות שחוקות לבין מתן עזרה, הניסיון להציל חיים מנצח. לא שהיה לי ניסיון בכך - בשיעור העזרה הראשונה היחיד שהייתי בו בצבא אפילו הנשמה מפה לפה לא הצלחתי לעשות כמו שצריך - אבל זעקות הכאב של הפצועים ניסרו את המדבר ואת ליבי, ולא אפשרו לי להמשיך בשידור. תיארתי לעצמי שכשאחזור למרכז, יהיו כמה אנשים בערוץ שיהיה להם מה לומר לי בעניין, אבל זה לא הפריע לי במיוחד.

    ברגע ששלפתי מהאוזן את אוזניית השידור שחיברה אותי לאולפן שנמצא בגבול תל אביב-רמת גן, הרגשתי סחרחורת. אם השיחה הקצרה עם אורי הצליחה להחזיק אותי מפוקסת, ברגע אחד חזרתי להיות הבחורה שחלמה לכבוש בסערה את העיר הגדולה, ואיכשהו נקלעה לזירת פיגוע שגרמה לה לחשוב שוב אם כל העניין היה כדאי. המראות שנגלו לעיניי הזכירו פרק עתיר תקציב מתוך סדרת אקשן חצי בדיונית שנהגתי לראות בימים בהם הייתי מובטלת, ורק הריח המצחין שהשתלט על האוויר החזיר אותי למציאות ושידר לתאי המוח שלי שאני לא נמצאת בהוליווד. החום המדברי והמחניק של סוף חודש אוגוסט התערבב עם אדי החום שנפלטו מהאוטובוס הבוער. אם לגיהינום יש גרסה טלוויזיונית, חשבתי לעצמי, ככה זה בוודאי מרגיש.

    מטרים אחדים משרידי האוטובוס המפויח הייתה מוטלת ילדה קטנה. מה שהיו עד לפני כמה דקות תלתלים ברונטיים או שיער חלק בלונדיני, הפכו לקיסמי שיער חרוכים. מתחתם הציצה קרקפת פצועה ומדממת. "אל תדאגי, הכול יהיה בסדר. אני אשמור עלייך", לחשתי לה בעדינות בזמן שהנשימות שלה הפכו איטיות וכבדות, כאילו נאבקה בעצמה שלא לוותר על הקרב האבוד למדי.

    "את חייבת להישאר איתי", התחננתי. "עוד כמה דקות יגיעו לכאן אמבולנסים וייקחו אותך ואת אבא ואמא שלך לבית החולים. את תראי שהכול יהיה טוב", המשכתי לשקר לה, למרות שהיה לי ברור שהסוף לא יהיה טוב. הבטתי בחוסר אונים בזמן שהמשיכה לנשום בכבדות כשעיניה פקוחות לרווחה. מכיוון שהזיכרון שלי באותם רגעים הצליח להכיל רק את מילות שיר הפתיחה של סדרת הטלוויזיה 'הלב', התיישבתי לידה, אחזתי בידה הקטנה ושרתי לה. מדי פעם עצרתי והתחננתי בפניה בלחש, 'אל תמותי. בבקשה, אל תמותי לי'. אפילו נדרתי לאלוהים, איתו ניהלתי מערכת יחסים מסוכסכת לאורך השנים, לנסות ולהיות בן אדם טוב יותר, אם רק ישאיר אותה בחיים.

    כשסיימתי לשיר, גופה הקטן החל לפרכס. שלושים שניות אחר כך זה נגמר. צוות ההצלה שהגיע למקום וראה את החולצה הלבנה שלי מוכתמת בדמה, התבלבל לחשוב שאני אחת מנוסעות האוטובוס הפצועות והחל לירות לעברי שלל שאלות.

    "אתה חייב לעשות משהו", לחשתי לאחד הרופאים שפנה אלי בזמן שהדמעות שלי זלגו מעצמן. "אני בטוחה שהיא עדיין נושמת". הוא הביט בילדה הקטנה, מדד לה דופק וניסה להנשים אותה, עד שעזב אותה בייאוש תוך מבט ששידר 'אני מצטער', ועבר לטפל בפצועה שהראתה סימני חיים. קול הבכי הרועם שפרץ ממני היה כל כך חזק, עד שלא שמעתי את יניב הצלם קורא לי לחזור לעמדת השידור. הוא לא סיפר לי שבזמן שחשבתי שאנחנו לא באוויר, המצלמות המשיכו לצלם ומרבית הסצנה – בהחלטה של מנכ"ל הערוץ מוטי ירדני - הועברה בשידור חי לצופינו הנאמנים. בלי שידעתי, הפכתי לגיבורת היום של ישראל.

     

    מוטי ירדני, שיחגוג בקיץ הבא שישים, המציא את הטלוויזיה הישראלית. הוא הרים את מהדורת החדשות של הערוץ הראשון בימים ששידרו רק בשחור-לבן וערק לערוץ 2 עם הקמתו, במטרה להקים עשרות מערכות של תוכניות פטפטת מצליחות. במקום לפרוש, לבזבז את כספי הפיצויים על וילה עם שלושה מפלסים בקיסריה ולהצטרף לטיולים מאורגנים המיועדים לגיל הזהב, הוא התעקש להיכנס לנעליים של מנכ"ל ערוץ החדשות הישראלי.

    'זאת תהיה תרומתי האחרונה לטלוויזיה הישראלית', אמר בראיון חגיגי לגלבוס ערב כניסתו לתפקיד, רק שהמציאות התגלגלה אחרת ממה שהוא צפה. התוכניות שלו לגבי הערוץ היו מרחיקות לכת, אבל אחרי חמש שנים בהם הרייטינג לא הצליח לעלות מעל חמישה אחוזים, גם הוא החל להשלים עם כך שהצופים מעדיפים תוכניות ריאליטי על פני חדשות סביב השעון.

    כלי התקשורת הרבו לעסוק בערוץ שלנו, דבר שיכול היה לרומם את רוחנו, לולא הן עסקו בסוגיות 'לאן נעלם הכישרון של הגאון הטלוויזיוני?', 'מה עובר על מוטי ירדני?' ו'כמה זמן עוד נותר לערוץ המסכן הזה?'. הערוץ כיכב על בסיס יומי בכל מדורי הברנז'ה ולא מהסיבות הנכונות, עד שגם אחרונת המפיקות הבינה שהמצב המקצועי של מוטי לא מזהיר ושכל העובדים יזכו להכיר מקרוב, במקודם או במאוחר, את לשכת התעסוקה ולא כדי להכין כתבה על העלייה במספר הבלתי מועסקים.

    בחודשים האחרונים מוטי ניסה להוכיח לנו שהעניינים בערוץ כשורה, אבל לא היינו צריכים לקרוא את העיתונים הכלכליים או להציץ בנתוני הרייטינג הדלים, על מנת להבין שאנחנו שקועים בדיפ שיט. בתור מזכירת המערכת של הערוץ ביליתי במחיצתו יותר מדי שעות כדי לדעת שהאופטימיות שהוא מנסה לפזר פיקטיבית בערך כמו ההצלחה של הערוץ בקרב המפרסמים שהלכו והתמעטו. כשתרופה לשמירת האונות נותנת חסות לרצועת הפריים טיים בסלוגן 'שומרים אותך חזק בעניינים', זה כנראה הסוף.

    אמנם הייתי בורג קטן במערכת, אבל כיוון שהמשרד שלי שימש כצומת הקבוע בדרך להפסקת הסיגריה של המעשנים וסומנתי מההתחלה כבת טיפוחיו של מוטי, כל המידע החשוב באמת זרם אליי. ידעתי לפני כולם על הרומן החשאי של אורי אורן עם נירית ליאון, מגישת החדשות שלצידו, על הפיטורים הצפויים של כתב הכלכלה, רן אלוני, העריקה של לירית עינב לחדשות ערוץ 2, ועל כך שהרזון האופנתי של כתבת הבריאות שלנו נובע מאנורקסיה ולא כתוצאה ממערכת חילוף חומרים יעילה כפי שהתעקשה לשקר לכולם. ידעתי גם עד כמה כולם מיואשים ובודקים בחשאי אופציות מקצועיות חלופיות.

    מוטי התעקש שלא להתייאש, אבל מרוב ייאוש הוא הפך אובססיבי. הוא מצא עצמו מעביר אחת לשבועיים סדנאות צוות על איך מכינים כתבות ראויות, החתים בשמחה כל סטודנט לתקשורת שהסכים לתת דקה של עבודה תמורת סטאז', ואפילו תרם חצי שנה של משכורת לקופת הערוץ.

    "זה פשוט עניין של קארמה. יש לנו מזל רע, אבל החיים הם כמו גלגל. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה", הוא מיחזר את משפטי המפתח שלמד באיזו סדנת בלה בלה רוחנית בשנה שעברה. "גם למצרים היו שבע שנים רעות עד שהגיעו שבע השנים הטובות והכול השתנה. את עוד תראי שגם אצלנו הדברים ישתנו".

    על פי החישוב של מוטי נותרו לפחות שנתיים עד שהפרות הטובות יואילו בטובן להגיע אלינו, ואני ידעתי שסביר להניח שעד אז כבר אמצא לעצמי משרה אחרת, אמות מצער או משעמום. היו ימים שכמעט התפתיתי להגיד לאחותי שאני באה לעבוד איתה בבנק. היו רגעים שפסגת השאיפות שלי הייתה לעבוד במשרה אפורה עם שעות קבועות, לקבל תלושים לארוחת צהריים וסט סירים במתנה לפסח, אבל אז ראיתי מול העיניים את אמא שלי ומיד הקצתי מהסיוט שבו אני אישה קטנה שחיה חיים אפורים בעיר פריפריאלית. אף פעם לא ראיתי את עצמי כבן אדם ממוצע והיו במערכת מספיק אנשים שחשבו שאני לא נורמלית, עוד לפני ששיתפתי פעולה עם התוכניות החשאיות של מוטי לאילוף המערכת. פעם אחת הקפצנו את כל העובדים בשבת בבוקר, באמתלה שבערב ראש הממשלה צפוי להודיע על התפטרותו וכמה שבועות אחר כך, עזרתי לו להקפיץ את כולם בשלוש בלילה באמתלה שמטוס חטוף עושה דרכו לנתב"ג.

    אפשר להגיד על מוטי ירדני שהוא מגולמן, שחצן, מרוכז בעצמו, יהיר, תוקע מבטים ישירים מדי בחזה של כל אישה ללא קשר למידת החזייה שלה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהאיש לא אוהב להפסיד. האימון המלחמתי שלו השתלם בסופו של דבר לכולנו, ובזכותו מצאתי את עצמי עומדת באמצע שום מקום ומתפקדת כמו מכונה משומנת. נו, טוב, גם הודות לשירה גרנות, כתבת התרבות שהייתה אמורה לסקר את הכחדות חיות הבר בערבה, וקיבלה פריחה אלרגית בעיניים.

    ככה מצאתי את עצמי מקבלת את הצ'אנס הראשון שלי לעשות את מה שרציתי מהיום בו עשיתי עלייה לתל אביב. בזכות המראה האקזוטי שצמח לשירה על הפנים, נגררתי ביום הכי חם במאתיים השנים האחרונות דרומה, רק כדי לגלות שהפרות השמנות והטובות של הערוץ, הקדימו את בואן מבלי לתאם את זה איתנו. פיגוע שמרעיד את המדינה כשרק צוות של ערוץ החדשות נמצא בשטח, היה יותר ממה שמוטי ירדני יכול היה לבקש. כמי שהחזיק במוטו 'הרוגים זה טוב לרייטינג', זה לא היה הימור נועז מדי לקבוע שבין הדיווחים שלי הוא מרקד בקונטרול עם בקבוק שמפניה זול.

     

    "אנחנו ממשיכים בסיקור הבלעדי וחוזרים לכתבתנו יעל וייס, שנמצאת בשטח האסון שהתרחש לפני פחות משעה באזור הערבה", אורי החזיר אלי את השידור ואותי אל המציאות. "יעל, האם יש לך עדכונים נוספים?".

    "כן אורי" – שיט! שוב פעם אורי - "כוחות ההצלה נמצאים כבר בשטח, מגישים עזרה לפצועים ומפנים אותם לבתי החולים יוספטל באילת, סורוקה בבאר שבע ולמרפאות בבסיסים הצבאיים הסמוכים. המראה שנגלה לעיניהם קשה מנשוא ונראה שגם הם שומרים את הדמעות לרגע בו יסתיים הפינוי".

    "כמה זמן להערכתם יימשך הפינוי?".

    "קשה להעריך עדיין", הייתי גאה בעצמי שלא הזכרתי את שמו. "אם להתנסח בזהירות, הרבה עבודה לא נותרה להם, כיוון שחומר הנפץ הרב לא הותיר כמעט שום סיכוי לנוסעים". הרגשתי שהמשפט האחרון היה מוגזם, אבל המשכתי. "אני לא רוצה להיות זו שמבשרת את הנתון הזה, אבל מספרם של אלו ששרדו את התופת קטן, וספק אם הם יצליחו לשרוד את הדרך הארוכה מכאן לבתי החולים".

    "פרט אליכם היו עדים לאסון?", נירית ליאון, שעד עכשיו ישבה לצד אורי עם מבט עגמומי בעיניים ובעיקר שתקה, הצליחה לאלתר שאלה, אבל גם זה רק לאחר שהצלם מסר למערכת שהצלחנו לאתר עד ראייה לפיגוע.

    "נירית", חשבתי שנגמלתי מההרגל המגונה לפנות אל המגישים בשמם, אבל כנראה שזה ייקח זמן. "אכן היו כמה נהגים שנסעו בסמוך לאוטובוס. נמצא לידי יוני מתל אביב, שהיה בדרכו לפסטיבל הריקודים הסלוניים באילת. יוני נסע מאחורי האוטובוס שהתפוצץ, והוא סובל מחתכים קלים בכתף שנגרמו מהדף הזכוכיות. שלום יוני, בוא תתאר לנו מה בדיוק קרה בשעה 14:56".

    "אה... אני נסעתי... אה..פה...", הוא הרים את ידו שרעדה במטרה להצביע על מסלול נסיעתו. "בדיוק זה היה בשעה שאני הייתי פה. .. ונסעתי...".

    "כפי שאתם רואים, יוני מאוד נסער מהאירוע המחריד שהתרחש מול עיניו", המרואיין שלי נזקק לחילוץ, אבל אני רק המשכתי לסבך אותו. "האם אתה יכול להעריך ממה נבע הפיצוץ? האם זה היה מחבל מתאבד או אולי מטען שהוטמן בתא המטען של האוטובוס?".

    לגמרי נסחפתי. בקושי שעה אני מחזיקה מיקרופון ביד ולקיתי בכל המחלות האפשריות של כתבי הטלוויזיה. אני שואלת שאלות ברצף בלי לתת למרואיין לדבר ומצפה ממנו לתשובות, שבאותם רגעים גם מפכ"ל המשטרה לא יכול לענות עליהם.

    "אני אנסח את השאלה שלי מחדש", מיהרתי לתקן את עצמי כשראיתי את הבעת התימהון מתפשטת על פניו של יוני. "איך אתה מרגיש ברגע זה?".

    "אני מזועזע. זה מסוג הדברים שאתה רואה בטלוויזיה ולא חושב שיום אחד תראה מול העיניים שלך. בכלל לא חשבתי על מצב שיכול להיות פיגוע ועוד באמצע המדבר. אני אפילו לא יודע מה להגיד לך", אמר עד הראייה כשדמעות זולגות מעיניו הכחולות והגדולות, שבלטו על רקע נימי הדם הקטנים והאדומים שלו, שכמו עמדו להתפקע. "אני רק מקווה שהאנשים שאחראים לפיגוע הזה יתפסו במהרה וילכו לכלא כמה שיותר מהר. נמאס כבר שהממשלה נותנת לכל המפלצות האנושיות את הבמה לעשות את הדברים האלה. צריך להנהיג פה עונש מוות, אני אומר לך. עונש מוות. אני ... אני... אני...", הוא התחיל להתפתל מול המצלמה והשניות שבאו לאחר מכן הפכו לקטע הכי נצפה ביו טיוב מאז שסוזן בויל כבשה את האינטרנט. הבעיה הייתה שהיא הדהימה את העולם בקולה ואני, לעומתה, הפכתי למראיינת הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה שמרואיין הקיא עליה בשידור חי. החיים, נגדיר זאת ככה, מעולם לא נראו מגעילים יותר.

     

    את המהדורה המיוחדת אורי סיים בסיכום האירוע, תוך שהוא מפרגן שוב ושוב – עד עכשיו אני לא יודעת למי יותר, לי או לערוץ – לכך שערוץ החדשות היה הראשון להביא את המידע על הפיגוע הרצחני ואת התמונות מהשטח. כשסיימתי את השידור והתפניתי להציץ בשעון ראיתי שחלפו שלוש שעות וחצי מאז שהתחיל השידור החי.

    "חומד!", מוטי ירדני נשמע צוהל במיוחד בטלפון ברגע שהשידור תם. "את רואה כוכב נולד לפעמים?".

    "לא מאז שהראל סקעת הפסיד להראל מויאל", עניתי, מנסה להבין מה למוטי ולתוכנית שנגסה לו הכי הרבה ברייטינג.

    "לא משנה, עזבי. זה לא משהו שאת צריכה לראות, כי כוכבים אמיתיים נולדים בערוץ החדשות. היית מבריקה. מה שלומך יעלי?".

    "חיה", עניתי בחוסר חשק.

    "עשית עבודה מצוינת", ניסה מוטי לקנות אותי במחמאות מתבקשות. "את מקצוענית אמיתית".

    שתקתי. בדרך כלל התענגתי על מחמאות שהורעפו עלי, רק שבסיטואציה הנוכחית נראה היה לי שגם אם הן הגיעו לי, זה לא היה הזמן לומר אותן.

    "את בטוחה שאת בסדר?", הוא שאל, הפעם זה היה נשמע כאילו הוא גם מתכוון להתעניין.

    "אני אהיה בסדר. אני פשוט חייבת להתקשר לאמא שלי. היא בכלל לא יודעת...".

    "אני חושב שהיא יודעת שאת בסדר אם היא חלפה ליד מכשיר טלוויזיה בשעות האחרונות", הוא קטע אותי. "בכל מקרה, נעלה אותך שוב לאוויר בעוד חצי שעה ואז במהדורה המרכזית בשמונה. תהיי מוכנה עם חומרים חדשים?".

    "כן", ענית בלקוניות. לא הייתי צריכה לשמוע את זה ממנו, כדי להבין שלאליפות ישראל בריקודים סלוניים כבר לא נגיע ואילת תצטרך לחכות לאירוע אחר עד שתזכה לראות אותי.

    "תראי, חומד, אני יודע שזה אף פעם לא הזמן להחמיא על רקע אירועים כאלו, אבל היית יוצאת דופן", מוטי אולי נזכר, באיחור, שזה לא הזמן לחגוג, אבל לא יכול היה להיפטר מהרגלים מגונים שרכש במשך השנים. "היית מלאת רגישות ובמקביל מלאת פוקוס. כל מי שהיה בקונטרול דיבר עלייך. את כוכבת".

    "מוטי, אפשר לדבר על זה אחר כך?".

    "חיכית לרגע הזה", הוא המשיך כאילו לא שמע את שאלתי. "שלושה חודשים וחצי היית מזכירה מתוסכלת שהתחננה בפני שאתן לה לסקר כל דבר שאף אחד לא הביע בו עניין והנה ההזדמנות שלך הגיעה ובענק. הרווחת את זה ביושר וניצלת את הרגע".

    "אני אוכל לחזור אלייך בעוד כמה דקות?", נראה היה לי שמישהו נסחף מעברו השני של הקו ושכח לרגע שתהילת העולם שהוא זקף לזכותי באה על חשבון חייהם של ארבעים ושמונה בני אדם. 

    "בטח חומד", הוא סופסוף הסכים להירגע. "אני אראה אותך במבזק החצי ויחד עם כולם במהדורה המרכזית. אגב, שימי עלייך קצת סומק, כי את ממש חיוורת. אגב, תנסו לצלם איזו מזוודה חרוכה או משהו אישי אחר, בסדר? דובי של איזה ילד, נעליים או מה שתמצאי שם. זה עובד מצוין על הרגש של הצופים".

     

    באותו רגע, ובאופן רשמי, היה אפשר להוסיף לרשימת התארים הארוכה של מוטי ירדני גם חסר טאקט, חסר לב וציניקן גדול. אני יודעת שרגע כזה לא יחזור על עצמו כל כך מהר, אבל כשחלמתי על תהילה טלוויזיונית, החלומות היו קצת יותר צנועים ופחות מפחידים מהרגעים שעברו עליי בשעות האחרונות. 

    CQqmy5TrcTw
  • ספר דיגיטלי

שלושה חודשים לאחר שיעל וייס – מיס הצפון לשנת מי זוכר מתי זה היה – מגיעה לתל אביב במטרה להפוך לכוכבת ולאייטם נחשק בכל מדורי הרכילות, החיים שלה תקועים מאי פעם. היא מובטלת, מתגוררת עם שותף חתיך שלא מעוניין בה, סורגת צעיפים מרוב ייאוש, מעשנת את עצמה למוות והכסף שקיבלה מהוריה אוזל במהירות.

 

רומן לילי פותח בפניה את הדלת לערוץ החדשות. היא נשלחת להכין כתבת תרבות ומוצאת עצמה משדרת מזירת פיגוע. הסקופים שזורמים לפתחה בתדירות של שליח פיצה, המחמאות להן היא זוכה מכל עבר והאהבה שנכנסת במפתיע לחייה, גורמים לה להבין שהתהילה שנפלה לחיקה לא בהכרח אמיתית.

 

כאן יעל וייס, תל אביב הוא רומן מתח בלשי סוחף, שנון ומשעשע, המתרחש בנבכי ערוץ חדשות טלוויזיוני. עלילתו מלאת תהפוכות וחושפת את מאחורי הקלעים של העשייה הטלוויזיונית, המרדף המתמיד אחרי הרייטינג, ואת האנשים שיעשו הכול למען ההצלחה.

 

להשיג ברשת סטימצקי, צומת ספרים ובאמצעות אתר זה.

האירוע ששינה את חיי

(או: אני יוצאת להכין כתבה על חיות הבר בערבה וזוכה לתהילת עולם בנסיבות מאוד לא משמחות)

 

"לטובת מי שמצטרף אלינו ברגע זה, הנה סיכום הדברים כפי שהם ידועים לנו עד כה: לפני כעשרים דקות החריד את המדבר פיצוץ אדיר. אוטובוס שעשה את דרכו מאילת צפונה התפוצץ, במה שנראה לפי שעה כמו עוד פיגוע בשרשרת הפיגועים הטרגית שידעה מדינת ישראל. המראות בשטח קשים לעיכול, וכוחות ההצלה עדיין עושים את דרכם למקום".

בפנטזיה הכי פרועה שלי - ומי שמכיר אותי יודע שהראש שלי עמוס בפנטזיות לא ממומשות - לא דמיינתי שאמצא את עצמי בשלב כלשהו בחיי עומדת בלב המדבר עם נעלי העקב הכי טובות שלי, חצאית מחויטת וחולצה מכופתרת שהשאלתי מבוטיק יוקרתי בכיכר המדינה, שכבת מייק אפ עבה וחסינת חום ומיקרופון של ערוץ החדשות, ומדווחת על פיגוע קטלני. לנוכח העובדה ששום דבר לא הכין אותי לסיטואציה – בכל זאת נסעתי להכין כתבה על היכחדותם של חיות הבר בערבה ולסקר את אליפות ישראל בריקודים סלוניים שהתקיימה בבית מלון מתפורר באילת - שלפתי את ז'רגון הדיבור של כל כתבי החדשות, שכלל שלל קלישאות, לא מעט גמגומיי 'הא הא', ארשת פנים א-לה אהוד יערי עם הטיית הראש בזווית שמאלה על שם אילנה דיין, ושפע טריקים עיתונאיים למריחת זמן. חודשים של אבטלה מאונס, סריגת צעיפים וגרבי צמר שלא בדיוק היה לי למי לתת, קיטור למוות של שתי קופסאות פרלמנט ליום, ורביצה אינסופית מול הטלוויזיה, מעולם לא נראו מוצדקים יותר. בלי שממש התכוונתי לכך, למדתי בעל פה את כל המשפטים השחוקים ששימשו את כתבי הטלוויזיה באירועים מסוג זה, כולל סקאלת מבטים דרמטית ומאיימת במיוחד.

אם לא די בכך שעיני האומה נישאו אלי – היינו הערוץ היחיד שדיווח מהשטח – מצאתי את עצמי מנהלת בשידור חי פינג פונג מילולי בנושא גופות מדממות עם אורי אורן, מגיש החדשות המסוקס של ערוץ החדשות ודמות קבועה במצעד הרווקים המבוקשים של כל מוספי הבידור.  עד לאותם רגעים לא ידעתי שאורי מסוגל לדבר ואפילו באמפטיה, כיוון שהתקשורת בינינו התחילה והסתיימה במשפטים שעיקרם 'תביאי לי', 'תכיני לי' ו'תעדכני את מוטי'. לגלות שאוצר המילים שלו רחב הרבה יותר ושהוא יודע לעשות עוד כמה דברים חוץ מלחלק לי הוראות, היה שינוי מרענן, למרות הנסיבות המצערות בהן זה קרה. להבין שהוא אפילו יודע שקוראים לי יעל וייס, כמעט שהביא אותי לאורגזמה.                 

"יעל, האם את יכולה לתאר לנו את מה שאת רואה עד שהמצלמה תתמקם בזווית צילום נוחה ותעביר לנו תמונות חדשות?", הוא שאל בקולו הממלכתי, זה שהוא שמר לאירועים דרמטיים במיוחד. אני אוהבת שאנשים פונים אליי בשמי הפרטי. יש בזה, בעיניי לפחות, משהו קסום וראשוני, רק שבשגרה אנשים כמעט שלא משתמשים בו. בשביל אמא אני 'פרח', סבתא קוראת לי 'אפרוח', החברים מהבית קוראים לי 'טינקרבל' בגלל שאני מעופפת, רענן, השותף שלי לדירה, קורא לי 'שרלילית' למרות שאני חסודה יחסית אליו, והפקידה מהבנק, שמתקשרת לבשר על עוד צ'ק שחזר, קוראת לי 'גברת וייס'.

"יעל, האם את עדיין איתנו?", פנה אליי אורי בזמן שעיני סירבו לעכל את הזוועה שנגלתה אליהם כשהתקרבתי לשלד האוטובוס המפויח. זעקות הפצועים, שנשמו את נשימותיהם האחרונות, ניסרו את השקט המדברי, צחנת הגופות החרוכות הייתה מבחילה ונאבקתי בעצמי שלא לאבד את ההכרה.

"יעל וייס את איתנו?", הוא המשיך לקרוא לי עד שגילה סימני ייאוש. "ככל הנראה השידור עם כתבתנו נקטע. עד שנצליח לחדש את הקשר עם יעל וייס, שנמצאת באזור הערבה, במקום בו התרחש לפני מספר דקות פיגוע אדיר מימדים, נעבור לאולפן שלנו בירושלים, שם נמצא נציג הקואליציה...".

"אורי, אני איתך", מיהרתי להציל את תהילת העולם שנפלה לחיקי. "בהמשך לשאלתך, אורי, כוחות ההצלה הגיעו לשטח ממש ברגע זה ומטפלים במצב. עם זאת, התחושה העיקרית פה, אורי, היא תחושת ייאוש עצומה. לראות את זה מקרוב הופך את המילה 'פיגוע' ליותר ממילה שחוקה שהתרגלנו לגלגל על הלשון. אני מסתכלת מסביבי, אורי, והלב בוכה לנוכח הזוועה שנגלית לעינינו, זוועה שאנו בוחרים בדקות אלו שלא להראות לכם. קשה להאמין שלרוע ולשנאה אין גבולות, אבל נדמה לי, אורי, שהיום נחצו כל הקווים האדומים. בלתי נתפש שמישהו יכול היה לתכנן בקור רוח פיגוע רצחני כל כך, אבל אין לי ספק, אורי, שהשאלה 'למה?' תהדהד עוד זמן רב בקרב כל מי שנמצא כאן כרגע".

אורי, אורי, אורי, אורי, אורי, אורי. שש פעמים אורי בתיאור אחד. מגיעה לי סטירה מצלצלת על כך שלא הצלחתי להימנע מהשגיאה שעושה כל כתבת בשידור החי הראשון שלה - להזכיר את שם המגיש באולפן ללא הכרה כמי שזקוקה לקרש הצלה – ופרס על מפעל חיים, על זה שבכל זאת הצלחתי להעביר דיווח נוסף מבלי לאבד את הכרתי.

"האם ידוע לך מה מספר ההרוגים ומה מצבם של הפצועים?", הוא שאל.

"אורי", אמרתי ומיהרתי לקלל בליבי לאחר ששוב הזכרתי את שמו. "בשל המיקום המבודד בו התרחש הפיגוע, הפצועים טרם פונו על ידי כוחות ההצלה, שהגיעו לשטח לפני שניות אחדות. לפני מספר רגעים נחתו כאן שלושה מסוקים צבאיים מבסיס מצפה רמון, והפינוי לבתי החולים צפוי להתחיל בכל רגע". עצרתי את רצף המילים ושיניתי את הטון. ידעתי שהמילים הבאות שאגיד עלולות לסיים את הקריירה העיתונאית שלי בטרם ממש החלה, אבל החלטתי להעיז. "אם לומר את האמת, אני והצוות שאיתי מרגישים צורך לסיים כרגע את הדיווח ולהצטרף למחלצים שנמצאים בשטח עד שיגיעו לכאן כוחות הצלה נוספים. ברשותכם, נפסיק את השידור החי לכמה רגעים".

"גשי לסייע לפצועים ובתור נציגת צוות החדשות הראשון שהגיע למקום האירוע" - אורי לא פספס את ההזדמנות לציין שמדובר בסיקור בלעדי שלנו - "חזרי לדווח לנו מייד עם הגעתם של כוחות הצלה נוספים לשטח".

אני לא בטוחה שהמעשה שהחלטתי עליו היה מקובל. פעם ראיתי באיזו תוכנית פאנל מנומנמת בערוץ הראשון דיון על הדילמה המוסרית הזו של צלמים, אם לסייע לפצועים או להמשיך לצלם אותם נאנקים מכאב. מה היו תוצאות הדיון לא ידעתי כי בשלב כלשהו נרדמתי, אבל הרגשתי שבין לחזור בלופ על קלישאות שחוקות לבין מתן עזרה, הניסיון להציל חיים מנצח. לא שהיה לי ניסיון בכך - בשיעור העזרה הראשונה היחיד שהייתי בו בצבא אפילו הנשמה מפה לפה לא הצלחתי לעשות כמו שצריך - אבל זעקות הכאב של הפצועים ניסרו את המדבר ואת ליבי, ולא אפשרו לי להמשיך בשידור. תיארתי לעצמי שכשאחזור למרכז, יהיו כמה אנשים בערוץ שיהיה להם מה לומר לי בעניין, אבל זה לא הפריע לי במיוחד.

ברגע ששלפתי מהאוזן את אוזניית השידור שחיברה אותי לאולפן שנמצא בגבול תל אביב-רמת גן, הרגשתי סחרחורת. אם השיחה הקצרה עם אורי הצליחה להחזיק אותי מפוקסת, ברגע אחד חזרתי להיות הבחורה שחלמה לכבוש בסערה את העיר הגדולה, ואיכשהו נקלעה לזירת פיגוע שגרמה לה לחשוב שוב אם כל העניין היה כדאי. המראות שנגלו לעיניי הזכירו פרק עתיר תקציב מתוך סדרת אקשן חצי בדיונית שנהגתי לראות בימים בהם הייתי מובטלת, ורק הריח המצחין שהשתלט על האוויר החזיר אותי למציאות ושידר לתאי המוח שלי שאני לא נמצאת בהוליווד. החום המדברי והמחניק של סוף חודש אוגוסט התערבב עם אדי החום שנפלטו מהאוטובוס הבוער. אם לגיהינום יש גרסה טלוויזיונית, חשבתי לעצמי, ככה זה בוודאי מרגיש.

מטרים אחדים משרידי האוטובוס המפויח הייתה מוטלת ילדה קטנה. מה שהיו עד לפני כמה דקות תלתלים ברונטיים או שיער חלק בלונדיני, הפכו לקיסמי שיער חרוכים. מתחתם הציצה קרקפת פצועה ומדממת. "אל תדאגי, הכול יהיה בסדר. אני אשמור עלייך", לחשתי לה בעדינות בזמן שהנשימות שלה הפכו איטיות וכבדות, כאילו נאבקה בעצמה שלא לוותר על הקרב האבוד למדי.

"את חייבת להישאר איתי", התחננתי. "עוד כמה דקות יגיעו לכאן אמבולנסים וייקחו אותך ואת אבא ואמא שלך לבית החולים. את תראי שהכול יהיה טוב", המשכתי לשקר לה, למרות שהיה לי ברור שהסוף לא יהיה טוב. הבטתי בחוסר אונים בזמן שהמשיכה לנשום בכבדות כשעיניה פקוחות לרווחה. מכיוון שהזיכרון שלי באותם רגעים הצליח להכיל רק את מילות שיר הפתיחה של סדרת הטלוויזיה 'הלב', התיישבתי לידה, אחזתי בידה הקטנה ושרתי לה. מדי פעם עצרתי והתחננתי בפניה בלחש, 'אל תמותי. בבקשה, אל תמותי לי'. אפילו נדרתי לאלוהים, איתו ניהלתי מערכת יחסים מסוכסכת לאורך השנים, לנסות ולהיות בן אדם טוב יותר, אם רק ישאיר אותה בחיים.

כשסיימתי לשיר, גופה הקטן החל לפרכס. שלושים שניות אחר כך זה נגמר. צוות ההצלה שהגיע למקום וראה את החולצה הלבנה שלי מוכתמת בדמה, התבלבל לחשוב שאני אחת מנוסעות האוטובוס הפצועות והחל לירות לעברי שלל שאלות.

"אתה חייב לעשות משהו", לחשתי לאחד הרופאים שפנה אלי בזמן שהדמעות שלי זלגו מעצמן. "אני בטוחה שהיא עדיין נושמת". הוא הביט בילדה הקטנה, מדד לה דופק וניסה להנשים אותה, עד שעזב אותה בייאוש תוך מבט ששידר 'אני מצטער', ועבר לטפל בפצועה שהראתה סימני חיים. קול הבכי הרועם שפרץ ממני היה כל כך חזק, עד שלא שמעתי את יניב הצלם קורא לי לחזור לעמדת השידור. הוא לא סיפר לי שבזמן שחשבתי שאנחנו לא באוויר, המצלמות המשיכו לצלם ומרבית הסצנה – בהחלטה של מנכ"ל הערוץ מוטי ירדני - הועברה בשידור חי לצופינו הנאמנים. בלי שידעתי, הפכתי לגיבורת היום של ישראל.

 

מוטי ירדני, שיחגוג בקיץ הבא שישים, המציא את הטלוויזיה הישראלית. הוא הרים את מהדורת החדשות של הערוץ הראשון בימים ששידרו רק בשחור-לבן וערק לערוץ 2 עם הקמתו, במטרה להקים עשרות מערכות של תוכניות פטפטת מצליחות. במקום לפרוש, לבזבז את כספי הפיצויים על וילה עם שלושה מפלסים בקיסריה ולהצטרף לטיולים מאורגנים המיועדים לגיל הזהב, הוא התעקש להיכנס לנעליים של מנכ"ל ערוץ החדשות הישראלי.

'זאת תהיה תרומתי האחרונה לטלוויזיה הישראלית', אמר בראיון חגיגי לגלבוס ערב כניסתו לתפקיד, רק שהמציאות התגלגלה אחרת ממה שהוא צפה. התוכניות שלו לגבי הערוץ היו מרחיקות לכת, אבל אחרי חמש שנים בהם הרייטינג לא הצליח לעלות מעל חמישה אחוזים, גם הוא החל להשלים עם כך שהצופים מעדיפים תוכניות ריאליטי על פני חדשות סביב השעון.

כלי התקשורת הרבו לעסוק בערוץ שלנו, דבר שיכול היה לרומם את רוחנו, לולא הן עסקו בסוגיות 'לאן נעלם הכישרון של הגאון הטלוויזיוני?', 'מה עובר על מוטי ירדני?' ו'כמה זמן עוד נותר לערוץ המסכן הזה?'. הערוץ כיכב על בסיס יומי בכל מדורי הברנז'ה ולא מהסיבות הנכונות, עד שגם אחרונת המפיקות הבינה שהמצב המקצועי של מוטי לא מזהיר ושכל העובדים יזכו להכיר מקרוב, במקודם או במאוחר, את לשכת התעסוקה ולא כדי להכין כתבה על העלייה במספר הבלתי מועסקים.

בחודשים האחרונים מוטי ניסה להוכיח לנו שהעניינים בערוץ כשורה, אבל לא היינו צריכים לקרוא את העיתונים הכלכליים או להציץ בנתוני הרייטינג הדלים, על מנת להבין שאנחנו שקועים בדיפ שיט. בתור מזכירת המערכת של הערוץ ביליתי במחיצתו יותר מדי שעות כדי לדעת שהאופטימיות שהוא מנסה לפזר פיקטיבית בערך כמו ההצלחה של הערוץ בקרב המפרסמים שהלכו והתמעטו. כשתרופה לשמירת האונות נותנת חסות לרצועת הפריים טיים בסלוגן 'שומרים אותך חזק בעניינים', זה כנראה הסוף.

אמנם הייתי בורג קטן במערכת, אבל כיוון שהמשרד שלי שימש כצומת הקבוע בדרך להפסקת הסיגריה של המעשנים וסומנתי מההתחלה כבת טיפוחיו של מוטי, כל המידע החשוב באמת זרם אליי. ידעתי לפני כולם על הרומן החשאי של אורי אורן עם נירית ליאון, מגישת החדשות שלצידו, על הפיטורים הצפויים של כתב הכלכלה, רן אלוני, העריקה של לירית עינב לחדשות ערוץ 2, ועל כך שהרזון האופנתי של כתבת הבריאות שלנו נובע מאנורקסיה ולא כתוצאה ממערכת חילוף חומרים יעילה כפי שהתעקשה לשקר לכולם. ידעתי גם עד כמה כולם מיואשים ובודקים בחשאי אופציות מקצועיות חלופיות.

מוטי התעקש שלא להתייאש, אבל מרוב ייאוש הוא הפך אובססיבי. הוא מצא עצמו מעביר אחת לשבועיים סדנאות צוות על איך מכינים כתבות ראויות, החתים בשמחה כל סטודנט לתקשורת שהסכים לתת דקה של עבודה תמורת סטאז', ואפילו תרם חצי שנה של משכורת לקופת הערוץ.

"זה פשוט עניין של קארמה. יש לנו מזל רע, אבל החיים הם כמו גלגל. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה", הוא מיחזר את משפטי המפתח שלמד באיזו סדנת בלה בלה רוחנית בשנה שעברה. "גם למצרים היו שבע שנים רעות עד שהגיעו שבע השנים הטובות והכול השתנה. את עוד תראי שגם אצלנו הדברים ישתנו".

על פי החישוב של מוטי נותרו לפחות שנתיים עד שהפרות הטובות יואילו בטובן להגיע אלינו, ואני ידעתי שסביר להניח שעד אז כבר אמצא לעצמי משרה אחרת, אמות מצער או משעמום. היו ימים שכמעט התפתיתי להגיד לאחותי שאני באה לעבוד איתה בבנק. היו רגעים שפסגת השאיפות שלי הייתה לעבוד במשרה אפורה עם שעות קבועות, לקבל תלושים לארוחת צהריים וסט סירים במתנה לפסח, אבל אז ראיתי מול העיניים את אמא שלי ומיד הקצתי מהסיוט שבו אני אישה קטנה שחיה חיים אפורים בעיר פריפריאלית. אף פעם לא ראיתי את עצמי כבן אדם ממוצע והיו במערכת מספיק אנשים שחשבו שאני לא נורמלית, עוד לפני ששיתפתי פעולה עם התוכניות החשאיות של מוטי לאילוף המערכת. פעם אחת הקפצנו את כל העובדים בשבת בבוקר, באמתלה שבערב ראש הממשלה צפוי להודיע על התפטרותו וכמה שבועות אחר כך, עזרתי לו להקפיץ את כולם בשלוש בלילה באמתלה שמטוס חטוף עושה דרכו לנתב"ג.

אפשר להגיד על מוטי ירדני שהוא מגולמן, שחצן, מרוכז בעצמו, יהיר, תוקע מבטים ישירים מדי בחזה של כל אישה ללא קשר למידת החזייה שלה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהאיש לא אוהב להפסיד. האימון המלחמתי שלו השתלם בסופו של דבר לכולנו, ובזכותו מצאתי את עצמי עומדת באמצע שום מקום ומתפקדת כמו מכונה משומנת. נו, טוב, גם הודות לשירה גרנות, כתבת התרבות שהייתה אמורה לסקר את הכחדות חיות הבר בערבה, וקיבלה פריחה אלרגית בעיניים.

ככה מצאתי את עצמי מקבלת את הצ'אנס הראשון שלי לעשות את מה שרציתי מהיום בו עשיתי עלייה לתל אביב. בזכות המראה האקזוטי שצמח לשירה על הפנים, נגררתי ביום הכי חם במאתיים השנים האחרונות דרומה, רק כדי לגלות שהפרות השמנות והטובות של הערוץ, הקדימו את בואן מבלי לתאם את זה איתנו. פיגוע שמרעיד את המדינה כשרק צוות של ערוץ החדשות נמצא בשטח, היה יותר ממה שמוטי ירדני יכול היה לבקש. כמי שהחזיק במוטו 'הרוגים זה טוב לרייטינג', זה לא היה הימור נועז מדי לקבוע שבין הדיווחים שלי הוא מרקד בקונטרול עם בקבוק שמפניה זול.

 

"אנחנו ממשיכים בסיקור הבלעדי וחוזרים לכתבתנו יעל וייס, שנמצאת בשטח האסון שהתרחש לפני פחות משעה באזור הערבה", אורי החזיר אלי את השידור ואותי אל המציאות. "יעל, האם יש לך עדכונים נוספים?".

"כן אורי" – שיט! שוב פעם אורי - "כוחות ההצלה נמצאים כבר בשטח, מגישים עזרה לפצועים ומפנים אותם לבתי החולים יוספטל באילת, סורוקה בבאר שבע ולמרפאות בבסיסים הצבאיים הסמוכים. המראה שנגלה לעיניהם קשה מנשוא ונראה שגם הם שומרים את הדמעות לרגע בו יסתיים הפינוי".

"כמה זמן להערכתם יימשך הפינוי?".

"קשה להעריך עדיין", הייתי גאה בעצמי שלא הזכרתי את שמו. "אם להתנסח בזהירות, הרבה עבודה לא נותרה להם, כיוון שחומר הנפץ הרב לא הותיר כמעט שום סיכוי לנוסעים". הרגשתי שהמשפט האחרון היה מוגזם, אבל המשכתי. "אני לא רוצה להיות זו שמבשרת את הנתון הזה, אבל מספרם של אלו ששרדו את התופת קטן, וספק אם הם יצליחו לשרוד את הדרך הארוכה מכאן לבתי החולים".

"פרט אליכם היו עדים לאסון?", נירית ליאון, שעד עכשיו ישבה לצד אורי עם מבט עגמומי בעיניים ובעיקר שתקה, הצליחה לאלתר שאלה, אבל גם זה רק לאחר שהצלם מסר למערכת שהצלחנו לאתר עד ראייה לפיגוע.

"נירית", חשבתי שנגמלתי מההרגל המגונה לפנות אל המגישים בשמם, אבל כנראה שזה ייקח זמן. "אכן היו כמה נהגים שנסעו בסמוך לאוטובוס. נמצא לידי יוני מתל אביב, שהיה בדרכו לפסטיבל הריקודים הסלוניים באילת. יוני נסע מאחורי האוטובוס שהתפוצץ, והוא סובל מחתכים קלים בכתף שנגרמו מהדף הזכוכיות. שלום יוני, בוא תתאר לנו מה בדיוק קרה בשעה 14:56".

"אה... אני נסעתי... אה..פה...", הוא הרים את ידו שרעדה במטרה להצביע על מסלול נסיעתו. "בדיוק זה היה בשעה שאני הייתי פה. .. ונסעתי...".

"כפי שאתם רואים, יוני מאוד נסער מהאירוע המחריד שהתרחש מול עיניו", המרואיין שלי נזקק לחילוץ, אבל אני רק המשכתי לסבך אותו. "האם אתה יכול להעריך ממה נבע הפיצוץ? האם זה היה מחבל מתאבד או אולי מטען שהוטמן בתא המטען של האוטובוס?".

לגמרי נסחפתי. בקושי שעה אני מחזיקה מיקרופון ביד ולקיתי בכל המחלות האפשריות של כתבי הטלוויזיה. אני שואלת שאלות ברצף בלי לתת למרואיין לדבר ומצפה ממנו לתשובות, שבאותם רגעים גם מפכ"ל המשטרה לא יכול לענות עליהם.

"אני אנסח את השאלה שלי מחדש", מיהרתי לתקן את עצמי כשראיתי את הבעת התימהון מתפשטת על פניו של יוני. "איך אתה מרגיש ברגע זה?".

"אני מזועזע. זה מסוג הדברים שאתה רואה בטלוויזיה ולא חושב שיום אחד תראה מול העיניים שלך. בכלל לא חשבתי על מצב שיכול להיות פיגוע ועוד באמצע המדבר. אני אפילו לא יודע מה להגיד לך", אמר עד הראייה כשדמעות זולגות מעיניו הכחולות והגדולות, שבלטו על רקע נימי הדם הקטנים והאדומים שלו, שכמו עמדו להתפקע. "אני רק מקווה שהאנשים שאחראים לפיגוע הזה יתפסו במהרה וילכו לכלא כמה שיותר מהר. נמאס כבר שהממשלה נותנת לכל המפלצות האנושיות את הבמה לעשות את הדברים האלה. צריך להנהיג פה עונש מוות, אני אומר לך. עונש מוות. אני ... אני... אני...", הוא התחיל להתפתל מול המצלמה והשניות שבאו לאחר מכן הפכו לקטע הכי נצפה ביו טיוב מאז שסוזן בויל כבשה את האינטרנט. הבעיה הייתה שהיא הדהימה את העולם בקולה ואני, לעומתה, הפכתי למראיינת הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה שמרואיין הקיא עליה בשידור חי. החיים, נגדיר זאת ככה, מעולם לא נראו מגעילים יותר.

 

את המהדורה המיוחדת אורי סיים בסיכום האירוע, תוך שהוא מפרגן שוב ושוב – עד עכשיו אני לא יודעת למי יותר, לי או לערוץ – לכך שערוץ החדשות היה הראשון להביא את המידע על הפיגוע הרצחני ואת התמונות מהשטח. כשסיימתי את השידור והתפניתי להציץ בשעון ראיתי שחלפו שלוש שעות וחצי מאז שהתחיל השידור החי.

"חומד!", מוטי ירדני נשמע צוהל במיוחד בטלפון ברגע שהשידור תם. "את רואה כוכב נולד לפעמים?".

"לא מאז שהראל סקעת הפסיד להראל מויאל", עניתי, מנסה להבין מה למוטי ולתוכנית שנגסה לו הכי הרבה ברייטינג.

"לא משנה, עזבי. זה לא משהו שאת צריכה לראות, כי כוכבים אמיתיים נולדים בערוץ החדשות. היית מבריקה. מה שלומך יעלי?".

"חיה", עניתי בחוסר חשק.

"עשית עבודה מצוינת", ניסה מוטי לקנות אותי במחמאות מתבקשות. "את מקצוענית אמיתית".

שתקתי. בדרך כלל התענגתי על מחמאות שהורעפו עלי, רק שבסיטואציה הנוכחית נראה היה לי שגם אם הן הגיעו לי, זה לא היה הזמן לומר אותן.

"את בטוחה שאת בסדר?", הוא שאל, הפעם זה היה נשמע כאילו הוא גם מתכוון להתעניין.

"אני אהיה בסדר. אני פשוט חייבת להתקשר לאמא שלי. היא בכלל לא יודעת...".

"אני חושב שהיא יודעת שאת בסדר אם היא חלפה ליד מכשיר טלוויזיה בשעות האחרונות", הוא קטע אותי. "בכל מקרה, נעלה אותך שוב לאוויר בעוד חצי שעה ואז במהדורה המרכזית בשמונה. תהיי מוכנה עם חומרים חדשים?".

"כן", ענית בלקוניות. לא הייתי צריכה לשמוע את זה ממנו, כדי להבין שלאליפות ישראל בריקודים סלוניים כבר לא נגיע ואילת תצטרך לחכות לאירוע אחר עד שתזכה לראות אותי.

"תראי, חומד, אני יודע שזה אף פעם לא הזמן להחמיא על רקע אירועים כאלו, אבל היית יוצאת דופן", מוטי אולי נזכר, באיחור, שזה לא הזמן לחגוג, אבל לא יכול היה להיפטר מהרגלים מגונים שרכש במשך השנים. "היית מלאת רגישות ובמקביל מלאת פוקוס. כל מי שהיה בקונטרול דיבר עלייך. את כוכבת".

"מוטי, אפשר לדבר על זה אחר כך?".

"חיכית לרגע הזה", הוא המשיך כאילו לא שמע את שאלתי. "שלושה חודשים וחצי היית מזכירה מתוסכלת שהתחננה בפני שאתן לה לסקר כל דבר שאף אחד לא הביע בו עניין והנה ההזדמנות שלך הגיעה ובענק. הרווחת את זה ביושר וניצלת את הרגע".

"אני אוכל לחזור אלייך בעוד כמה דקות?", נראה היה לי שמישהו נסחף מעברו השני של הקו ושכח לרגע שתהילת העולם שהוא זקף לזכותי באה על חשבון חייהם של ארבעים ושמונה בני אדם. 

"בטח חומד", הוא סופסוף הסכים להירגע. "אני אראה אותך במבזק החצי ויחד עם כולם במהדורה המרכזית. אגב, שימי עלייך קצת סומק, כי את ממש חיוורת. אגב, תנסו לצלם איזו מזוודה חרוכה או משהו אישי אחר, בסדר? דובי של איזה ילד, נעליים או מה שתמצאי שם. זה עובד מצוין על הרגש של הצופים".

 

באותו רגע, ובאופן רשמי, היה אפשר להוסיף לרשימת התארים הארוכה של מוטי ירדני גם חסר טאקט, חסר לב וציניקן גדול. אני יודעת שרגע כזה לא יחזור על עצמו כל כך מהר, אבל כשחלמתי על תהילה טלוויזיונית, החלומות היו קצת יותר צנועים ופחות מפחידים מהרגעים שעברו עליי בשעות האחרונות. 

 תחילת הדרך

(או: אני זוכה בתואר מיס הצפון, לא מביאה שלום עולמי, ומכירה לכם את האישה והאגדה אהובה וייס)

אם אמא שלי לא הייתה מורה של מתבגרים מחוצ'קנים באורט כרמים בכרמיאל, היא בטח הייתה שחקנית, כיוון שאת הדרמטיות שלה צריך לעגן כפטנט וללמד כשיטת משחק. שלא במודע, היא הפכה עם השנים לכפילה פיזית של גילה אלמגור. שערה השחור היה משוח לאחור וארוז בסיכה כסופה, היא לבשה תמיד שחורים (בעיקר כי היא האמינה שזה מה שיוריד ממנה את עשרים הקילוגרמים המיותרים) ועל חולצתה היא ענדה סיכת יונה שקיבלה באחת העצרות הפדגוגיות שארגנה לזכרו של יצחק רבין ז"ל. רק בדבר אחד היא הייתה שונה מכפילתה המפורסמת. שלא כמו הדרמטיות של אלמגור, שנותרה על הבמה אחרי כיבוי האורות, אהובה וייס נותרה דרמטית מסביב לשעון.

להתקף הדרמטיות הפומבי הראשון שלה הייתי עדה כשהלכתי לכיתה א'. היא ניצלה את ההזדמנות לצלם אותי בכל תנוחה אפשרית ופרצה בבכי קורע לב לעיני עשרות אפרוחי כיתה א' מבועתים והוריהם. כשסיימתי תיכון היא הביכה אותי למוות כנציגת הורי מחזור ל"ט, כשהתעקשה לנאום נאום מלא פאתוס מול שבע מאות תיכוניסטים והוריהם, שכותרתו, 'ילדה שלי פרשי כנפיים. אל תפחדי לבכות'. כשקיבלתי בצבא שרוך פיקודי של המשטרה הצבאית היא התעלפה, לא לפני שהספיקה לסיים שבעה פילמים. למזלי, המצלמה הדיגיטלית, על תמונותיה האינסופיות, נראתה בעיניה באותם ימים מסובכת מדי לשימוש. אחרי כל האירועים האלה, ידעתי שאני חייבת לנהוג בה ברכות ואת ההודעה שאני עוזבת את הבית ועוברת לגור בתל אביב, עשיתי באמצעות מכתב שניסחתי עם הפסיכולוגית שלי במשך שלוש פגישות ובעלות של אלף שקלים. הייתי מאוד זהירה איתה, כי לפי מפלס הרגש שהיא הפגינה בתחנות השונות בחיי, רוב הסיכויים היו שהפעם זה יסתיים באשפוז במחלקת לב. זה היה הדבר האחרון שרציתי על המצפון שלי, שגם ככה היה עמוס בייסורים על סדרת החינוך שהעברתי אותה בגיל ההתבגרות.

"תשמרי על עצמך, פרח שלי, ותבטיחי לי שאת מתקשרת ברגע שאת מגיעה לתל אביב", התחננה רגע לפני שנפרדתי מהחדר האהוב עליי בעליית הגג שלנו בכרמיאל סיטי לטובת דירה חנוקה בעיר הגדולה. "תודיעי לי אם יש בעיות עם השותף הזה שלך ואם את לא מסתדרת איתו או שהוא עושה לך יותר מדי בעיות, את ישר באה לישון פה, טוב?". "כן", עניתי בלקוניות. את מוכנה להפסיק לענות לי תשובות של שתי אותיות?". "כן". "את צוחקת עליי?". "לא". "יעלי, די! את יודעת שאני אמא שלך ואמהות תמיד דואגות לילדים שלהן, לא משנה בני כמה הם". "אמא דואגת זה משהו אחד ואמא היסטרית זה משהו אחר. אני מוכנה להסתפק בדואגת". "את בטוחה שאת בשלה לזה?", היא שאלה בפעם החמישית בשעה האחרונה, כאילו לא שמעה אותי לפני כן אומרת שהגיע הזמן שהבשורה לה חיכו התל אביבים כל השנים תעשה עלייה מכרמיאל. "בטוחה ביותר", עניתי בחוסר סבלנות שכבר התקשיתי להסתיר. "בטוחה כמו בפעם ההיא, שהחלטת שאת עוברת לחיפה, חזרת הביתה אחרי יומיים והיית צריכה לשלם קנס על ביטול החוזה עם בעל הדירה?". "למה את שולפת את זה עכשיו?", התחלתי לאבד גם את מעט הסבלנות שהצלחתי לגייס עבורה. "אז הייתי צעירה והיום אני כבר זקנה". "עשרים וחמש זה לא זקנה", היא ניסתה להזכיר לי את עובדות החיים. "במונחים של תל אביב עשרים וחמש זה כבר קשישה", הרגשתי צורך להעמיד אותה על ההבדל בין המונחים. "את יודעת שאם אני לא אסתדר כלכלית בתל אביב וארצה למכור את הביציות שלי לאיזו אישה שיש לה חצוצרות דפוקות, אף אחת לא תרצה לקנות ממני, כי אני כבר בלויה?". "מה זה הדיבור הזה?", היא עיוותה את פניה. "את לא צריכה למכור שום ביציות ואני סומכת עליך שתסתדרי. אם לא, טלפון אחד לאבא והוא מפקיד לך כסף בחשבון. חוץ מזה, אנחנו לא נפרדים לכל החיים. נבוא לבקר אותך בכל סוף שבוע".

'נבוא לבקר אותך בכל סוף שבוע', זה המשפט האחרון שבחורה שאורזת חמישה ארגזים ושתי מזוודות, ובורחת מהבית של ההורים באיחור של כמה שנים רוצה לשמוע ברגע הפרידה. נחמד לשמוע משפט כמו 'נשלח לך מכתבים מפעם לפעם', 'נשלח לך חבילות' ובעיקר עדיף לשמוע 'נפקיד לך כסף בלי גבולות וניפגש בחגים'. הכול הולך, רק לא 'נבוא לבקר אותך'. זה לא. אהובה וייס היא מורה לספרות שחיה חיים ממוצעים להחריד לטעמי. תמצית האושר שלה מסתכמת בצפייה בטלנובלות דרום אמריקאיות אחר הצהריים (סוג של באלנס מוחי לשירה הפואטית של אלתרמן, טשרניחובסקי ושאר חבריהם), אפיית עוגות והחלפת מתכונים עם השכנות, וכמובן יצירת ילדים מתוקים. מכיוון שאני מסתכלת על הדברים אחרת ממנה, מהרגע הראשון שאמרתי שלום למדי המשטרה הצבאית ויצאתי לחיים האמיתיים, הדבר היחיד שהעסיק אותי היה איך אני עוברת כמה שיותר מהר לתל אביב. תוכנית המגירה הייתה לכבוש בסערה את שאריות רחוב שינקין, שהפך לאחרונה לסוג של באסטת שווקים אין סופית, ולהפוך לאייטם קבוע במדורי הרכילות. בדרך משהו נתקע בתוכנית הגרנדיוזית שלי, אבל זה לא ממש הפתיע אף אחד. כל חיי הייתי 'הבטחה'. בשלב מסוים, אי שם בתיכון, הפכתי להיות 'הבטחה שלא מומשה' ובשלוש השנים האחרונות זכיתי לתואר 'הבטחה שלעולם לא תמומש למרות שההתחלה שלה בעולם הזה הייתה די מבטיחה'.

כבר בגן הילדים הייתי יהודה המכבי בהצגת חנוכה ובגיל שש סומנתי בתור הבטחת העיר אחרי שאמא שלי טרחה לרשום אותי לחוג בלט, התעמלות, פיסול בחמר ואפייה באמייל חם. היא אומנם תכננה שיום אחד אהיה עקרת בית למופת, אבל אני פינטזתי יותר על קטע של להיות מפורסמת בלי להתעסק בדברים שמעניינים רק נשים. לא שידעתי מה בדיוק אני רוצה לעשות, אבל היה לי ברור שכולם צריכים להכיר אותי. בכיתה ו', כשנבחרתי כסולנית מקהלת בית הספר, הפנמתי באופן סופי שאני מכורה לתאורה המסנוורת ולקהל שמוחא לי כפיים. כשהודעתי קבל אמא ואבא שאני הולכת להיות השחקנית הכי מפורסמת במדינת ישראל, הפולניות של הוריי דלפה מכל קירות הבית, תוך שימוש בהקניית מספיק ייסורי מצפון כדי שאתחרט על המחשבה הנלוזה ואגנוז אותה לעולמי עולמים. נאלצתי לספוג משפטים בסגנון 'לא רק שאת לא תוכלי לחיות כמו בן אדם נורמאלי ותמיד תהיי מוטרדת מהכסף שאין לך, בסוף גם תחזרי הביתה ותצטרכי לחיות על חשבוננו', והמשיך ב'את תגמרי בתור מסוממת בדיוק כמוה' שנשלף בכל פעם שהתפרסמה בעיתון כתבה על עוד שחקנית מטורללת שחזרה בתשובה, עישנה את עצמה למוות או התרסקה כלכלית. בגיל 15, כשניצני שדיים מחוזקים בצמר גפן וחזיית פוש אפ עשו את שלהם, הבהרתי  את השיער עם ספריי סאן-אין והתחלתי ללכת עם פלטה ליישור שיניים במטרה ליישר קו עם אופנת סוף שנות התשעים. אמא שלי טרחה לציין בכל הזדמנות משפחתית שפרחתי והפכתי לאישה קטנה. אני, לעומת זאת, הרגשתי רע מאוד עם עצמי, מה שלא מנע ממני להירשם מתוך חוסר מודעות עצמית לתחרות היופי 'מלכת הצפון', תחרות יופי נוצצת בסטנדרטים מקומיים שנערכה בחסות מאיר כהן, הבעלים של בוטיק הטרנינגים מאיר ובניוהתחרות הזאת הייתה חלומה הרטוב של כל מתבגרת בצפון. היא התקיימה במשך שני עשורים וירדה מלוח האירועים של כרמיאל לפני ארבע שנים בלחץ התושבים, לאחר שהתברר כי אחת המתמודדות ניהלה רומן עם מאיר, נכנסה בטעות להיריון והולידה לו עוד בן ל'ובניו'. 

כשאני התמודדתי על התואר הנכסף, מאיר אפילו לא הסתכל עליי, מה שלא מנע ממני לקטוף את תואר מלכת היופי והוכתרתי גם חביבת הקהל, אשר מנה בעיקר את המשפחה שלי וכל התלמידים בתיכון בו אמא שלי מלמדת. בדיעבד התברר לי שהיא הבטיחה להם חצי ציון אם הם יגיעו לקניון ויצביעו עבורי. כמו כל מלכת יופי ממוצעת הייתי בטוחה שאני היא זאת שתביא את השלום המיוחל אל גבול הצפון ושהחיים שלי עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה. בפועל ראיינו אותי למקומון של כרמיאל תחת הכותרת הבנאלית 'אני עוד אכבוש את העולם' מלווה בתמונה מחרידה שלי בביקיני ומבט של עגל בוהה, אבל חיי לא באמת השתנו. במקום לרכוב על התהילה, גיליתי שלהיות מלכת הצפון זה נחמד לאגו, אבל לא משפר את המצב החברתי. הבנות בכיתה שנאו אותי בגלל שזכיתי לתשומת לב נדיבה מהבנים, שהתחרו ביניהם מי ישכיב אותי קודם. אני לא מצאתי סיבה לשתף עם הנושא פעולה

אם אמא שלי היא אישה אפורה, הרי שמבחינתי, אשר וייס, להלן אבא שלי, הוא סוג של צל אנושי. הוא מעולם לא העריך את הפנטזיות שלי על כיבוש העיר הגדולה ובהתאמה אני לא הערכתי את העובדה שניהל מפעל לייצור כיסאות פלסטיק והעריץ עד עיוורון את קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב בימים שהיא עוד הייתה סמל לאומי ראוי. לזכותו אני יכולה לומר שהוא ניסה בכל מאודו להתחבר אליי. לפני הבגרות במתמטיקה הוא ניסה לעזור לי לקלוט את מה שהמוח דחה על בסיס קבוע, ולא התייאש גם כשהשלכתי את הספרים מהחלון בהתקף של זעם. בזכות העזרה שלו הצלחתי לעבור את הבחינה, אבל אני משום מה בחרתי לראות את בו אשם על כך שקיבלתי רק 67.

מאז שהשתחררתי מהצבא, הקשר המינימליסטי שלנו דעך עד להתעלמות כמעט מוחלטת. הוא היה מטרה נוחה לכל התסכולים שפרצו ממני על כך שאין לי אהבה, חיים, קריירה ועבודה שאני נהנית ממנה, ולי היה נראה שהוא רק מצפה ליום בו אני אארוז את עצמי פלאס כמה מזוודות ואתחיל לבנות לעצמי חיים בזכות עצמיאני לא יודעת אם הוא חגג את הרגע או לא, אבל כשכבר הייתי ליד האוטו שלי, העמוס עד להתפקע, אשר וייס בחר שלא להיפרד ממני רשמית וגם לא הראה נכונות להציע עזרה. אמא שלי, לעומתו, לא הפסיקה להזדנב אחרי מהבוקר ולייבב על כך שהגוזלים עוזבים את הקן.

"קחי את זה", שלפה הפולנייה מעטפה לבנה מהתיק שלה רגע לפני שנכנסתי לפיאט המקרטעת שלי. לא היה לי מושג אם היא תצליח להגיע לתל אביב ובאיזה מצב, אבל לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיה, למרות מצוקת החנייה שהפכה שם נרדף לתל אביב. "מה זה?", לא שלא היה לי ברור, אבל במקרים מסוג זה מקובל לשאול תוך גיוס מבט שכולו פליאה. "משהו קטן", גם התשובה הייתה ברורה, כולל המבט המצטנע שנלווה אליה. "שיהיה לך בשביל ההתחלה בתל אביב. אני יודעת שהכול שם מאוד יקר". "מה זה כל הכסף הזה?", הפעם ההפתעה באה באופן טבעי. ציפיתי למצוא במעטפה כמה מאות שקלים, לא חמשת אלפים. "זה כמעט כל המשכורת החודשית שלך. אין מצב שאני נוגעת בזה". "יעלי, זה לא נתון לוויכוח", היא התאפקה שלא להזיל דמעות, אבל הן החלו לזלוג מעיניה ללא שליטה. "מהיום שהשתחררת דיברת כל כך הרבה על המעבר לתל אביב, אז חסכתי כל פעם קצת כדי שאוכל לתת לך משהו כשיגיע הרגע". "נו אמא, את לא מתחילה לבכות לי עכשיו", אמרתי בזמן שחשבתי לעצמי שצדק מי שאמר שכל עכבה לטובה. אם הייתי עוברת לתל אביב כמה שנים לפני כן, לא היו לי עכשיו בתיק חמישים שטרות של מאה שקלים. מצד שני, לפני כמה שנים שכר הדירה בתל אביב עוד היה שפוי, ככה שלא בטוח שהעסק השתלם כלכלית.

מפגש ראשון עם העיר הגדולה (או: יש לי שותף מהמם, דירה עם נוף לשוק הכרמל, והחיים הם לא משהו לכתוב עליו הביתה)

ברגע שפגשתי את רענן רונאל, הודות לשידוך מוצלח של אתר ההיכרויות הומלס, היה לי ברור שהוא הבן אדם הנכון לחיות איתו תחת קורת גג אחת וחשבונות חשמל משותפים. מעבר לעובדה שהוא היה זכר מעורר תאבון, רענן התברך בחוש אסתטי מפואר וגר למעשה בתוך סניף של איקאה, רק בלי האפשרות לרכוש ממנו משהו. בשירותים הוא החזיק קטלוגים ישנים ומנוילנים של החברה, כולל את זה משנת 1975, שלגרסתו היה נדיר לא רק כי הוא נולד באותה השנה שבה הודפס, אלא בעיקר כי מדובר היה בקטלוג הראשון של סניף אוסטרליה, שבדיוק נפתח אז. 

לא שכל אלו לא היו סיבות מספיקות על מנת לעבור לגור איתו, אבל רענן גם החזיק במשרה דלת משכורת אך נחשקת של עוזר הפקה בתוכנית הבוקר של ערוץ 10 ומתוקף תפקידו החזיק במכשיר הנייד שלו את מספרי הטלפונים של האנשים הכי לוהטים בביצה. גלית גוטמן, לדוגמא, הייתה אצלו בחיוג מקוצר ולא רק מטעמי פוזה. בנוסף לכל זה, הוא גם התהדר בטייטל המיני 'דו מסלולי', למרות שהפעם האחרונה שבחורה בילתה אצלו במיטת האיקאה מודל 99', הייתה לפני חמש שנים וגם זה כתוצאה משימוש יתר בסמים.

אמא שלי כמובן מחתה על הבחירה שעשיתי וגרסה שיכולתי למצוא שותף אחר ולא טיפוס 'כזה', שהוא גם 'מעופש'. כזה, בלכסיקון של אמא שלי, משמע הומו ותחת הערך מעופש מופיעה המילה מסומם. הומו ומסומם היו שתי מילים שאהובה וייס סירבה להוציא מהפה מטעמי חילול הקודש ולכן נאלצה לעבור לשימוש במילים מקבילות. את טכניקת המילים הנרדפות היא יישמה גם על המילים סקס ("את יודעת"), סרטן ("המחלה הקשה") ואיידס ("המחלה הקשה של ההם"). "היית צריכה למצוא לך בחור טוב מבית טוב, ואולי הייתה יוצאת לך ממנו גם חתונה", היא חזרה ואמרה את המשפט הזה יותר מדי פעמים, עד שנאלצתי להסביר לה שמאז תום ייבוש הביצות לא מתחתנים כל כך מהר ובטח לא עם אנשים זרים שחולקים איתם את אותה אסלה. כשהיא לא השתכנעה, הוספתי שמדובר בבן אדם הכי מקושר בתל אביב וכשגם זה לא הועיל, סיפרתי לה שבתוך סניף האיקאה בו הוא חי, יש שלוחה קטנה של סופרפארם בחדר האמבטיה. גם זה לא ממש שכנע אותה, אבל היא הרימה ידיים.

בשום סיטואציה לא דמיינתי שביום מן הימים, כשאעבור לגור בתל אביב, הוראות ההגעה לדירה שלי יהיו 'הכניסה היא מהבאסטה הראשונה של הדגים כשמגיעים מאלנבי'. בדמיוני, הדירה הראשונה שלי בעיר הגדולה הייתה אמורה להיות בשינקין, פלורנטין, דיזנגוף או בכל לוקיישן אחר שכיכב בסרט, ספר או הצגה. אבל בסוף מצאתי את עצמי גרה בדירה מעוצבת אך מג'ויפת ששרידיה הראשוניים התגלו, ככל הנראה, בשנת 600 לפני הספירה, שהסאונד שמגיע אלייה כשפותחים בה את החלונות הוא 'רק היום, בזיל הזול' וניחוחות של דגים טריים דבוקים לוילונות שרענן תלה בסלון. הנוף האנושי שנתקלתי בו כשבאתי לראות את הדירה כלל אנשים מכל המינים, הצבעים והלאומים, קבצנים שיכורים ואת מירי אלוני לפחות פעמיים בשבוע. אם לא ידעתי שהבוקר בא כל כך מהר, היא הייתה שם כדי להזכיר לי שצריך ללכת כי כולם הולכים.

כשהגעתי לתל אביב, רענן לא היה בבית. גם חנייה פנויה לא חיכתה לי, ולמרות ששמתי פתק על חלון הרכב שמתריע שהרגע עברתי דירה ואין לי עדיין תו חנייה, חיים או כסף, קיבלתי דו"ח בסך 100 שקלים. נאלצתי לעלות את כל שישים המדרגות לבד עם שתי מזוודות, חמישה ארגזים ומערכת קולנוע ביתית שנפלה לי מהידיים והתרסקה על המדרגות. אם איזה מרפי ניסה לומר לי משהו על כך שהעיר הגדולה לא עברה לדום מתוח בגלל שסוף סוף הגעתי, המסר נקלט, קיבלתי, רות, עבור. 

"מותק, יו אר אין טאון!", העירה אותי שאגת בס אדירה מתוך השינה הלא מתוכננת שנפלתי אליה. אין לי מושג מה הייתה השעה, אבל לפי החושך, וכמות הרוק שריירתי על חצי חולצה בזמן שנרדמתי על קופסת קרטון, יכולתי להניח שישנתי לפחות ארבע שעות. "לא", צרחתי ומיד פקדתי, "אל תפתח את האור. אני במצב קטסטרופלי". "נשמאמי, אין לך מה להסתיר ממני, כי אני הולך לראות אותך במצבים הרבה יותר מביכים מההומלס שיק שלך, ככה שאין זמן יותר מתאים מזה להכרות אינטימית בינינו", אמר רענן כשהוא במצב אנרגיות של רד-בול. הוא הרים את מתג החשמל בחדר שלי ועיוות את פרצופו בדאגה. "אלוהים, את באמת במצב נוראי. מה עבר לך על הפנים לעזאזל, ולמה הצד השמאלי של החולצה שלך רטוב?". לא היה לי כוח להסביר לו שעכשיו כשיש לי חיים עצמיים גיליתי שאין לי בעצם חיים, אז בחרתי באופציה הקלה והתחלתי לבכות. "לא, לא, לא! אצלי בבית לא בוכים. תאספי את עצמך, תנקי מעלייך את מסקרת 'הכול בדולר' שנמרחה לך על חצי פרצוף ותספרי לי הכול". "אפשר אחר כך?", ניסיתי להרוויח זמן כדי לחשוב מה לספר, כדי שלא אצא ממש מטומטמת. להסביר לשותף החדש שלך למה בכית עוד לפני שהורדת לו שערות מהגב בשעווה כמתחייב בחוזה השכירות, דורש הכנה מינימאלית. "לא, אבל לפני כן, יש לי הפתעה בשבילך". "אתה כזה מתוק", מחקתי עם הטרנינג הראשון שהצלחתי לשלוף מאחד הארגזים את סימני המסקרה מהפנים. "זה בשבילך", צווח רענן, שבהמשך השבוע גיליתי שהוא בעל נטייה לצרוח בכל פעם שהוא מתרגש, מתעצבן או מקיים יחסי מין מאחורי קיר הגבס הדק שהפריד בין החדרים שלנו. "מה זה?", שאלתי. "שי צנוע לכניסתך לדירה. תפתחי כבר את הניירות. גם ככה נראה לי שזה נהרס מהחום". "תן לי לנחש", ניסיתי לגייס קצת מחוש ההומור שהשארתי בגרם המדרגות השבור שמוביל לדירה. "תלושים לאיקאה?". "לעולם אל תישאי את שם איקאה לשווא, בורה פרובינציאלית שכמותך", הוא האיץ בי לפתוח כבר את החבילה. "מה נראה לך, שאיקאה זה קסטרו? אין להם בכלל תלושי שי". "סושי?", עיקמתי פרצוף. לא רק שאני שונאת סושי, מעולם גם לא הבנתי את החיבה של אנשים לכפית האורז העטופה בנייר עלים שהסתכמה בכלום קולינרי. "תודה, אבל אני לא כל כך רעבה", שיקרתי. "בשביל סושי לא צריכים להיות רעבים", הוא אמר בידענות. "סושי זה כמו חמצן, משהו בסיסי במערכת הקיומית של התל אביבים האמיתיים". "כנראה שעוד לא הגעתי למעמד של תל אביבית אמיתית", קיוויתי שהוא יסתפק בכך ולא יתחיל לנאום. "האמת היא שאני מעדיפה קודם כל לשתות קפה". "אני לא מאמין", הוא שוב העלה אוקטבה. "יש לי פה עסק עם עוכרת סושי". "לא. ממש לא. אכלתי פעם איזה משהו כזה בגרנד קניון בחיפה", המצאתי. רענן לא קנה את הסיפור שלי, הרים עיסת אורז, שמתוכה בצבצו שאריות של חרק שזוף במיוחד, והתחיל להשמיע קולות של אווירון, כמו אלו שהייתי משמיעה לבן של השכנים שלנו בתקופה שעשיתי עליו בייביסיטר. "יעל, פה גדול". "לא! די! לא!", נשברתי. "אני שונאת סושי".

הפנים של רענן שידרו אכזבה עמוקה, אז ניסיתי לרכוש את ליבו והסטתי את השיחה לקטלוג החדש של חברת הרהיטים האהובה עליו, שצפוי לצאת בקרוב. אני לא בטוחה אם הוא סלח לי על כך שסירבתי לאכול איתו או לעצמו על כך שלא וידא לפני חתימת החוזה איזה מגבלות אני מביאה איתי, אבל הוא נהנה להחליף נושא. מהר מאוד גיליתי שאם אי פעם החשבתי את עצמי לטיפוס חסר מעצורים הרי שליד רענן, הייתי גרסה דהויה של המילה פתיחות. מבלי ששאלתי, הוא טרח לנדב על עצמו כל פיסת מידע אקראית שזרמה לו בראש. אחרי שעתיים כבר ידעתי שהוא בן עשירים שפונק בילדותו, סורס מעצמאות ונזרק מהבית בשל העובדה שסטה מהמסלול שיעדו לו הוריו, כלומר משרת רופא, אישה ושני ילדים. משפחת רונאל לא הסתירה את סלידתה מחיבתו לגברים ובשלוש השנים האחרונות היא ניתקה איתו כל קשר. רענן טען שזה לא ממש מפריע לו, אבל על מדחיקת טראומות שכמוני, זה לא עבד במיוחד.

למחרת, מרגישה קצת מטומטמת על זה שבמהלך שיחת הנפש שלנו, אכלתי רק את האורז בזמן שרענן טרף את הסושי שקנה לי, כולל החרקים שמיינתי מתוכו, הכנתי לשנינו ארוחת ערב ממטעמיי -  פסטה סטנדרטית ברוטב עגבניות ומיץ בנים. "מיץ בנים נשמע כמו משהו מפתה במיוחד", רענן הזיל ריר. "אתה סתם מתלהב", מיהרתי להרגיע את הסוטה. "מדובר במיץ פטל, כשלהכנת הפטל יש שני אופנים. מיץ בנים כולל הרבה תרכיז ומעט מים, ובמיץ בנות יש מעט תרכיז והרבה מים. זו מסורת עתיקת יומין שלמדתי בצבא. אני טיפוס של מיץ בנים, ואתה?". "אני טיפוס של בנים שמוציאים לי את המיץ". שיחת מיץ הפטל הייתה הטריגר שלנו לשיחה על מערכות היחסים הדפוקות שהיו לרענן בשנים האחרונות עם המין האנושי. שוב, הוא הפגין יכולת-על בהתערטלות נפשית וסימון כל הנכויות הרגשיות שלו. כל זה גרם לי כמובן להרגיש פחות דפוקה, אבל בעיקר הרבה יותר קרובה אליו. ספירת מלאי משותפת: לשנינו יש חרא של ניסיון עם גברים, שנינו נואשים לאהבה ושנינו ביחד יכולים לחלוק רול אחד של סושי. רענן בחרקים ואני באורז. בלילה, התברר לי, שפריסת כל החיים שלנו הרגישה לרענן כמו הזדמנות לחיבור פיזי-אפלטוני, והוא פלש אלי למיטה, ערום כביום היוולדו. "טה-דם!", הוא צעק, כשמשך את השמיכה מעלי, כנראה כדי לבדוק אם גם אני ישנה כמו חוה. "רענן! אתה מוכן לעוף ממני?", דחפתי אותו לקיר הגבס שכמעט ונסדק. "אל תדאגי, אני לא אעשה לך כלום", אמר והתחכך בי עם רול הסושי האנושי והעבה שלו. מעולם לא נתקלתי בגבר כה מבורך כשהוא במצב צבירה רפוי. "נו אופנס, אבל את לא ממש הטיפוס שלי. את נשית מדי".

רענן היה, ללא ספק, הבזבוז הגברי הכי גדול שהכרתי. למרות נטייתו לפטפטת יתר, הוא היה סולידי בהתנהגותו ובמראהו, ולא היה בו שום דבר שיסגיר את משיכתו לגברים. השיער השחור שלו לא חווה תספורות קיצוניות וצעקניות, עיניו הירוקות היו מספיק גדולות כדי לבלוע בתוכן כל מה שזז בסביבה, וגופו החטוב היה בנוי לתפארת מדינת תל אביב, למרות שמעולם לא ביקר בחדר הכושר. רענן היה מהיצורים החצופים שאלוהים והגנים של הוריו המתכחשים העניקו לו כל מה שצריך. למרות כל אלה, לא הייתי יכולה להתאהב בו. אני צריכה גבר במשרה מלאה ולא כזה שמסדר גבות ומכיר כל קוסמטיקאית בכירה בעיר. אם לסכם, רענן היה ארבע בסולם 'תסתמי'. יש דציבלים, יש ריכטר ויש תסתמי, הסולם שרענן המציא במהלך דייט מיותר בו 'מחפש אהבה 28' פנה אליו בלשון נקבה, מתוך מחשבה שהעניין יעורר אותו מינית. רענן המזועזע הפך את המילה 'תסתמי' לקוד הזיהוי החשאי שלו לאיתור הומואים ברחוב. עשר בסולם תסתמי היה אישה הכלואה בגוף גברי ואחד בסולם תסתמי הוא גבר גברי, לרוב כזה החבוי עמוק בארון. המשחק המשותף של רענן ושלי היה להסתובב בשדרות סן פרנסיסקו המכונות גם בשמן המקומי שדרות רוטשילד, תוך סינון המילה תסתמי בליווי מספר בכל פעם שנתקלנו במי שנחשד באי משיכה לנשים. מרבית שעות היממה רענן היה ספון באולפני טלוויזיה ובחדרי הפקה ואת מרבית הלילות העביר בצ'אטים ושאר אתרי הכרויות. בבקרים, על קערת הקורנפלקס - מאיקאה כמובן - היה מתלונן על היצורים שמסתובבים בעולם הווירטואלי. "את לא מבינה כמה סוטים יש שם", התלונן. "אנשים חיים בסרט שאיש לא רוצה לראות. הם שמים תמונות שלהם עם חולצות בטן זרחניות וכותבים שהם גבריים, לא מבינים שכרס לא מהווה עדות לגוף שרירי, מורידים מעצמם שבע שנים כאילו לא רואים את זה ברגע הראשון שנפגשים איתם ועוד לא אמרתי מילה על בוגרי יחידת הפוטושופ, שמשקיעים שעות בעיבוד התמונות שלהם".

אם רק הייתי יודעת אז משהו על עולם ההיכרויות הווירטואלי, יכולתי אולי להסביר לו שבעולם דמיוני כל אחד יכול להיות מי שהוא רוצה, אבל הייתי תל אביבית בחיתוליה, שמכרסמת בעקביות את כל חסכונותיה, ובעיקר מישהי שלא היה לה מושג איך היא הופכת למציאות את הסיבה שבגללה היא הגיעה לעיר הגדולה. ניסיתי לשדר אופטימיות, אבל כשרענן היה הולך לעבודה, אני הייתי חוזרת למיטה ומייבבת על מר גורלי.

יובל אברמוביץ' מדבר עם דן שילון וטלי מורנו על הספר

הסופר אמנון ז'קונט ממליץ על הספר

לינוי בר גפן מקריאה קטע מתוך הפרק הראשון

ביקורת מתוך האתר "עניין מרכזי"

יובל אברמוביץ' מדבר עם גילי שם טוב על הספר

הקליפ של יעל וייס

הטיזרים של יעל: 1 2 3  

הפרסומת של יעל

על הקמפיין של יעל וייס

יעל וייס מייצרת באזז

אתר eonline  

ראיון לאתר אישים

אליהו לאב מפרסם את יעל וייס על גופו

אליהו לאב הולך לפגוש את יעל וייס

  

שם (חובה)

דואר אלקטרוני

נושא

תוכן ההודעה