תצעקו את החלומות שלכם – מישהו ישמע אתכם!

(ניתן להשיג את הספר בכל חנויות הספרים)

יש לכם חלום? זה הזמן להגשים אותו.

כל מה שאתם זקוקים לו זה דף ועט, חיבור לאינטרנט, ראש פתוח והספר הזה.

 

“הרשימה” הוא מדריך פרקטי, מעורר השראה ומניע לפעולה, הכתוב בכנות סוחפת ומתובל בהומור, הוא מבוסס על בלוג שסחף אלפי אנשים ברחבי העולם: אנשים שרשמו לעצמם את החלומות שלהם, שיתפו ברשתות החברתיות והגשימו חלומות קטנים וגדולים. 

מה גורם לאנשים לדהור קדימה עם שאיפותיהם ולממש אותן. בלי קשר למצבם הכספי? מה גורם לאחרים להישאר מאחור בתחושה של החמצה וחוסר מזל? מדוע אנחנו מהססים לבטא את משאלות לבנו בקול רם? ואיך נוכל לרתום את הרשתות החברתיות לקידום מטרותינו?

 

בספר חוויתי זה תמצאו עשרות סיפורים מעוררי מחשבה, טיפים, תובנות וטכניקות שנאספו במהלך מחקר בן ארבע שנים, שהקיף אלפי רושמי רשימות ברחבי העולם. הספר מכיל עשרות עמודי רשימות שיגרו את דמיונכם ומחשבתכם, וגם פרק הדרכה לגיוס כספים באמצעות האינטרנט.

יובל אברמוביץ’ מצא עצמו בגיל 16 מרותק לכיסא גלגלים – אבל חולם על עתיד ורוד. לאחר שהגשים רבים מחלומותיו, הוא מזמין אתכם לשחרר את כל המחסומים, הפחדים, הדעות הקדומות וההשקפות הציניות, לקחת עט ודף ולצאת יחד אתו למסע “הרשימה” הפרטי שלכם. או במילותיו שלו: “אני מאמין שלא ה”יקום” הוא ששומע אותנו – אלא האנשים, זאת גם הסיבה לכך שאני צועק את החלומות שלי באוזני אנשים שיכולים לסייע לי”.

 

יובל אברמוביץ’ הוא איש טלוויזיה ותקשורת, שחקן, סופר, יזם ומבעלי “גיבור תרבות – בית הספר לכתיבה”. הוא גם אביהן המאושר של שירה ונגה. ספריו הקודמים “כאן יעל וייס, תל-אביב” ו”נא להתנהג בהתאם”, היו לרבי מכר.

 

לרכישת עותק עם הקדשה אישית ומשלוח לכל נקודה בארץ ובעולם

ניתן לשלוח מייל לuvtlv1@gmail.com 

 

בגיל 16 נגמרו לי החיים, לפחות כפי שהכרתי אותם עד אז.

תאונה שעברתי שינתה את עולמי מן הקצה אל הקצה.

זה קרה כשעבדתי במסעדת בשרים כפיקולו – ה”עבד” של המלצרים, שאחראי על פינוי השולחנות המלוכלכים.

באחת המשמרות, שבהן קיוויתי לגרוף מהטיפים סכום מכובד, שיאפשר לי להגדיל את ההון הקטן שצברתי כדי לממן רישיון נהיגה, בגדים ודיסקים, התבקשתי לגשת למחסן הצמוד למסעדה ולהביא חבית שימורים כבדה.

בין המסעדה רחבת הידיים ועמוסת הסועדים לבין המחסן (שהכיל חמוצים, קינוחים ומקררי בשר) הפריד מגרש חנייה גדול, ובמרכזו שלולית נוזלים קטנה וחלקלקה במיוחד – מלכודת צמיגית מתערובת של שמן מכוניות ישן, נוזלי בישול שמנוניים ושאריות חומרי ניקוי, שנשטפו בסופו של כל יום מרצפת המסעדה החוצה, ואשר האספלט הדחוס לא הצליח לספוג.

כשבועיים לפני התאונה שלי, החליק בעל המסעדה עצמו על אותה שלולית ושבר את ידו. כנער בעל תחושת אחריות מפותחת, המלצתי לבוס יותר מפעם אחת לבנות על חלק ממגרש החנייה בימת עץ שתחפה על הקרקע החלקלקה, תאפשר לסועדים ולעוברי אורח להגיע בבטחה לרכבם ותמנע תאונות נוספות. הוא בחר להתעלם מעצתו של נער נודניק ורואה שחורות.

לא חלפו שבועיים וגם אני החלקתי על אותה שלולית מדוברת.

תוך אלפית שנייה מצאתי את עצמי שוכב על האדמה. חבית השימורים התגלגלה מידיי, המכסה שלה נפער והמלפפונים החמוצים התפזרו לכל עבר, בעוד אני מתעופף באוויר ונוחת בעוצמה על מכסה בטון של בור ביוב.

עד היום אני מסוגל לשמוע בדמיוני את קול הנפץ של הגולגולת שלי, הנחבטת ברצפה הקרה, ולשחזר את התחושה של ראש שכמעט נעקר ממקומו ושל מוח שמטולטל ימינה ושמאלה, כמו כדור פינג-פונג. המכה בעורף המדמם כאבה כל כך, שבאותם רגעים לא הרגשתי את החבטה הגורלית שחטפתי במקביל באזור הגב התחתון.

תוך שניות התקהלו סביבי אורחי המסעדה ועובדיה, שהתחילו להרים אותי ולבדוק אם אני עדיין בהכרה. הונפתי באוויר בידי שלושה גברים חסונים, כשעל הפרויקט מנצח ביד אחת בעל המסעדה, זרועו האחרת מגובסת מאז התאונה שלו בגלל אותה שלולית.

“קום על הרגליים, בוא נראה שאתה מסוגל ללכת”, קראו לעברי.

מיותר לציין שהתקשיתי לצעוד באופן עצמאי. חשתי סחרחורת עזה והקאתי פעמיים.

תוך דקות הגיע למקום אמבולנס והסיע אותי במהירות לבית החולים, שם עברתי סדרת בדיקות מקיפה ומהירה, כולל צילומי רנטגן. לרופא בחדר המיון אמרתי ש”יש לי מין תחושה של חוסר תחושה ברגליים”.

בהיעדר עדות לשבר ברגליים או בעמוד השדרה, שוחררתי הביתה בליווי הנחיה מהרופא המטפל - לנוח ולהירגע: “תדליק סדין חשמלי, תשכב במיטה שלושה ימים והכל יעבור.”

הרופא מהמיון צדק. תוך שלושה ימים באמת הכל עבר: התחושה ברגליים נעלמה לחלוטין! כשהתעוררתי משינה בבוקר היום השלישי, גיליתי שאיבדתי את היכולת ללכת. הפכתי למשותק.

ניסיתי לרדת מהמיטה בטבעיות גמורה – פעולה יומיומית שכולנו מבצעים בלי להקדיש לה מחשבה – ולא הצלחתי. התחושה היתה מוזרה, הזויה. שוב ושוב פקדתי על המוח “לעמוד על הרגליים”, אבל לא הצלחתי לבצע את הפעולה.

צבטתי את רגלַי. לא הרגשתי כלום. שרטתי אותן בציפורני. שום תחושה. הרמתי עט, שהיה זרוק על הרצפה ליד מיטתי, ונעצתי את השפיץ בבשר החי. הרגל דיממה – אך לא הגיבה לכאב.

“אמא! אני נכה... אני לא מסוגל לזוז!”, צווחתי לעבר חדרה של אמי.

היא התייצבה ליד מיטתי בן רגע. “תנסה ללכת! תנסה לעמוד! בטח נרדמה לך הרגל,” אמרה, מתאמצת לשמור על פאסון, אך בלי הצלחה יתרה. ראיתי זאת בעיניה המבוהלות.

היא רצה לחדר האמבטיה, חזרה עם פינצטה והחלה צובטת את בהונותי, את כף הרגל, את הקרסול, מטפסת במהירות עד לירך.

לא הרגשתי כלום!!!

תוך דקות נישאתי בזרועותיו של שכן טוב-לב, שגר בקומה שמתחתינו, ממיטתי אל מכוניתו, ושלושתנו דהרנו אל בית החולים הקרוב לביתנו. תחילה הופניתי לחדר המיון, לצורך אבחון ראשוני. רופא חמור סבר בדק את רגלי בעזרת פטיש-רפלקסים ואבחן חוסר תחושה מוחלט ברגל ימין וכ-60 אחוזי נכות ברגל שמאל.

מובן שבמצב זה לא יכולתי לעשות כלום: לא ללכת, לא לקפוץ וגם לא לעמוד על רגל אחת. החשד: פגיעה בעמוד השדרה. לאחר כשעתיים, שבמהלכן נבדקו רפלקסים נוספים, הופניתי אל המחלקה הנוירולוגית של בית החולים.

V

במחלקת העצבים נשלחתי לסדרת בדיקות מקיפה. שוב חבטו בי בפטיש-רפלקסים, העבירו לאורך רגלי זרמים חשמליים (שהיו אמורים לגרום לעקצוצים) והמשיכו בסדרה ארוכה של בדיקות פולשניות, כדי לגלות עד לאן השיתוק הגיע.

שלושה רופאים, מלווים בחבורת סטאז’רים סקרניים, הגיעו לבחון את המקרה שהפך לשיחת היום במחלקה. כשניסו לבדוק אם השיתוק חצה את גבול האגן והגיע לאיבר המין שלי, התברר שלא: שם הכל ממש בסדר. תודה שהתעניינתם.

בתום לילה ארוך של בדיקות, הרופאים היו מתוסכלים למדי. צילומי הרנטגן לא העידו על שבר בעמוד השדרה, וכעת לא היה להם הסבר מוחץ לסיבה שגרמה לשיתוק, וגם לא השערה מתי הרגליים יחזרו לתפקד, אם בכלל. מה שכן, הם הצליחו לזהות תזוזה קלה של החוליות התחתונות בעמוד השדרה.

כמעט חודשיים שכבתי בבית החולים, עד שלבסוף לא היה עוד טעם להישאר שם והגיע זמני ללכת הביתה.

ללכת? ליתר דיוק – להתגלגל בכיסא הגלגלים, שאליו עברתי במהלך האשפוז והוא הפך להיות הרגליים החדשות שלי.

בדיעבד הסתבר שהרופאים תכננו את תקופת האשפוז וההסתגלות לכיסא הגלגלים כסוג של הכנה לקראת החיים החדשים שלי: חיים של נער נכה בן 16.

בשלב מסוים הרגשתי שהרופאים אמרו נואש, שכבר איבדו כל תקווה למצוא פיתרון למצב הגופני האבוד שאליו נקלעתי. עד ליום השחרור אמנם המשיכו להעביר זרמים חשמליים ברגלי, בניסיון לגלות השפעה על מערכת העצבים שלי או שיפור במצב, אבל היה להם הרבה יותר קל כנראה להושיב אותי בכיסא הגלגלים ולהודות שהרימו ידיים (וגם רגליים...). אולי גם ההמולה הקבועה בחדרי, עמוס המבקרים הצעירים והרועשים, הכבידה על החולים האחרים ועל הצוות הרפואי.

לבית החולים כבר לא שבתי. גם לא לבית הספר. הייתי תלמיד כיתה י”א, שהנחמה היחידה שלו במצבו החדש היתה העובדה שהוא פטור מהכנת שיעורי בית ומלימוד אינטנסיבי למבחנים.

עד מהרה עברה הפעילות החברתית מחצר בית הספר אל חדרי הקטן ברחוב זמנהוף בבת ים. משמונה בבוקר ועד אחרי חצות הגיעו לבקר חברי לכיתה, ובהמשך גם חברַי לשכבה ולבית הספר בכלל, שבאו לבדר ולהתבדר.

לעתים הצטופפו סביב כיסא הגלגלים שלי או לצד מיטתי 20 אנשים במקביל. אלה היו ימים מצחיקים במיוחד ועמוסי חוויות: ראינו יחד סרטים בטלוויזיה, ריכלנו על כל העולם ופיתחנו תחביב אווילי – לעבוד על אנשים בטלפון.

בשלב מסוים, לאחר שמיציתי את עניין הבטלה וההיעדרות מהלימודים בתיכון ושבעתי מהאהבה שהורעפה עלי, נאלצתי להסתכל למציאות ישר בעיניים. למרות הניסיון המודע והלא-המודע שלי להדחיק את העובדה שהפכתי לאדם נכה, החיים סיפקו לי שפע של תזכורות יומיומיות.

החברים הקרובים החלו ללכת למבדקים לקראת הגיוס לצבא, שקעו בבחינות הבגרות, תכננו את הטיול שלהם ליוון בחופשת הקיץ הקרובה, התאהבו – כמצופה מבני גילי – והביקורים שלהם אצלי הלכו והתמעטו. אני, לעומתם, נשאבתי לעולם שכולו חולי וזיקנה: טיפולים פיזיותרפיים בחברת קשישים ששברו את אגן הירכיים ואנשים שלקו בלבם, איבדו יכולות פיזיולוגיות והיו צריכים לחזור לתפקוד. ואם זה לא מספיק, זריקות הקורטיזון שקיבלתי על בסיס קבוע ניפחו את גופי ועיוותו אותו. לא ככה תכננתי לחגוג את גיל הנעורים.

לפעמים אני נשאל אם שקעתי בדיכאון באותה תקופה. התשובה שלי קצרה וחדה: לא היה לי זמן לשקוע בדיכאון, כי הייתי שקוע בתכנון העתיד שלי.

מתוך שעמום – אבל בעיקר מפני שקיוויתי כל כך לשוב ללכת, וגם האמנתי בכל לבי שזה יקרה – לקחתי מחברת שורות זנוחה מבית הספר, הפכתי אותה לצד הלא-משומש, הענקתי לה את הכותרת “הרשימה” והתחלתי לכתוב לעצמי תוכניות להמשך אותה שנה, עד גיל 17:

לעשות בגרות בתיאטרון.

להתנשק בפעם הראשונה.

שייקנו לי מחשב.

לנצל את הזמן בבית ולכתוב ספר.

לנסוע עוד פעם ללונדון, הפעם עם סבא וסבתא.

להופיע במחזמר עד גיל 25.

לטפס על החומה הסינית באזור גיל 30 (רצוי עם סבתא שלי, שחולמת על זה כל חייה).

לעבוד בעיתון ולכתוב טור אישי.

לשחק בסדרת טלוויזיה (כמו אופרות-הסבון האמריקאיות שאני רואה בכבלים).

להקים עסק שקשור באמנות.

תוך דקות התמלא העמוד בכתב-יד קטן וצפוף ובאינספור יעדים, משימות וחלומות. בהתחלה עוד ניסיתי לכתוב דברים בהתאם למצבי הבריאותי, אך עד מהרה נסחפתי לרשימה ללא גבולות והגבלות.

כשמילאתי שני עמודים בשאיפות ומשימות עד גיל 17, פתחתי עמוד נוסף שהוקדש לגיל 18. ואחריו לגיל 19. כך המשכתי, עד העשור השלישי והרביעי של חיי. תוך פחות משבוע היתה לי מחברת גדושה בתוכניות, חלומות ויעדים להגשמה. בכל פעם שעלה בי רעיון ליעד, משימה או חלום, הוספתי אותו בתחתית הרשימה הקיימת, בטווח הגילאים הרלוונטי. בעמוד של גיל 40, לדוגמה, כתבתי לעצמי “לרכוש דירה, במזומן”. כבר אז הבנתי שעניין המשכנתא בעייתי ומכביד, ושעדיף אולי לנסות לחסוך את סכום הכסף המיוחל.

בתום שלוש שנים מיום כתיבת שורות אלה, אהיה בן 40. אני עדיין עובד קשה מאוד כדי להגשים את היעד ההוא, שהגדרתי לעצמי לפני כ-20 שנה.

V

יום אחד הגיעה לבקר אחת המורות שלי. היא הסתכלה על המחברת, שנחה על שרפרף ליד המיטה, ותהתה מה אני משרבט בה. שיתפתי אותה ברעיון שמאחורי “הרשימה” שלי, והגשתי לה בגאווה את המחברת. היא פתחה אותה וקראה בקול רם חלק מהסעיפים.

המורה שלי ביקשה להבין מה המניע מאחורי כל פריט ברשימה, וככל שהסברתי לה והפלגתי בדמיוני ובחלומותי, החיוך הקטן שלה נעשה עצוב יותר ויותר. לא יכולתי להתעלם מהלחלוחית שהציפה את עיניה הכחולות, ובעיקר אני זוכר עד היום את הבעת פניה, שאמרה הכל ללא מילים: “מסכן הילד... לא רק שנפגע בעמוד השדרה, עכשיו הוא גם נפגע במוח, מנותק מהמציאות”.

זו ההבעה שעלתה על פניהם של כל אלה שביקשו להציץ במחברת שלי, וגילו בה רק דמיונות של נער פנטזיונר, עיוור למציאות ושוגה בחלומות באספמיה.

הרי כל בר-דעת יכול להבין שאי-אפשר להופיע במחזמר כשאתה יושב בכיסא גלגלים (אף שהסדרה המוזיקלית “Glee” הוכיחה את ההפך), לטפס על החומה הסינית או לטוס ללונדון. גם לכתוב בעיתון זו משרה שדורשת ניידות ועצמאות, ולכן איננה ריאלית. עם מגבלה רפואית כמו שלי ברור שאי-אפשר לעבוד, להרוויח כסף, להקים עסק או לרכוש דירה במזומן (טוב, דירה במזומן קשה לרכוש גם כשעומדים על הרגליים ועובדים קשה). אבל אני רציתי להאמין שכך או אחרת, אגשים את כל החלומות הללו.

V

בסופו של דבר, לאחר תהליך שיקום ארוך ומתסכל (שנמשך יותר משנה וחצי וכלל טיפולים אינטנסיביים כואבים באיברים שבהם כן נותרה תחושה) וכעבור אלפי שעות של מחשבה בכיסא הגלגלים, שבמהלכן ראיתי בעיני רוחי איך אני עומד על רגלי, תרתי משמע, ולימים אף מתראיין על סיפור ההחלמה שלי – חזרתי ללכת.

זה לא התרחש כמו בסרטים ההוליוודיים, שבהם קם פצוע המלחמה מכיסא הגלגלים שלו וחוזר פתאום ללכת, בהינף רגע אחד של נס שמימי. היה זה תהליך ארוך מאוד, מתיש ומתסכל במיוחד. בדרך נאלצתי לספוג מבטים תוהים ומרחמים מעיני העוברים ושבים ברחוב, שראו את חברי דוחפים אותי בכיסא הגלגלים. בהדרגתיות אטית ומייסרת עברתי מכיסא הגלגלים להליכון-קשישים, שלרגליו כדורי טניס מונעי החלקה, אחריו התקדמתי לזוג קביים, עד שסופסוף הצלחתי לצעוד על רגלי.

לעולם לא אשכח את היום שבו יצאתי לראשונה מביתי אל ביתו של חבר, שהתגורר 10 דקות הליכה ממני. זה היה מוזר להחריד. אני זוכר את עצמי פוסע ברחובות של עיר ילדותי, מכוון את עצמי קדימה – ואיכשהו מתקדם דווקא באלכסון. למוח שלי נדרשו כמה דקות טובות לחזור ולחלק פקודות לרגליים באופן מלא.

דפקתי בדלת והחבר פתח לי, חיבק אותי והכניס אותי בטבעיות לחדרו. רק כעבור דקה הוא קלט שאני עומד מולו על רגלי – וצרח מהתרגשות.

כשהרופאים שטיפלו בי התבשרו שחזרתי ללכת, הם לא ידעו להסביר מה קרה. חלקם טענו שמדובר בתופעה רפואית הנקראת “רגל שמוטה” – סוג של שיתוק, לעתים זמני, שנוצר כתוצאה מלחץ של חוליות על מערכת העצבים. היו גם רופאים שמלמלו באוזנינו “נס רפואי”. והיו גם כאלה שבחרו להאמין בהשפעתם הטובה של שמנים ומשחות פלא שנמרחו על רגלי, או בשלל הקמעות שקיבלתי מרבנים וקישטו את כיסא הגלגלים שלי.

כך או אחרת, בימים הראשונים של האביב – כמעט שנה וחצי אחרי התאונה ההיא – חזרתי לחיים ולתפקוד מלא.

בהיעדר הסבר רפואי משכנע לשאלה מה גרם לי לשוב וללכת, אימצתי תשובה משלי ואותה הענקתי לכל השואלים:

הרשימה שכתבתי עם כל החלומות שאני עוד רוצה להגשים, היא זאת שגרמה לי לחזור וללכת.

היא הציבה בפני יעדים ומילאה אותי בתקווה ששום דבר לא ימנע ממני לעמוד על הרגליים ולהגשים אותם.

הרשימה שלי היא שעזרה לי להתרומם מהייאוש.

V

כשיש לנו מטרה ברורה ומסומנת שאנחנו כמהים להגיע אליה,

שום דרך אינה ארוכה מדי או בלתי אפשרית.

כשאני מספר את סיפור התאונה לאנשים חדשים שאני פוגש, כמעט תמיד אני נתקל באותה הבעת פנים – זעזוע משולב ברחמים: רחמים על כמעט שנתיים שאיבדתי בנעורי, וזעזוע על הקשיים שנאלצתי לעבור בגיל כה צעיר. בתגובה אני תמיד מחייך ומספר להם שאני מתייחס לתקופה ההיא אחרת, ושלמעשה היתה זו אחת התקופות המאושרות בחיי: הגשמתי את חלומו הרטוב של כל תיכוניסט – לא הלכתי לבית הספר, היו לי חיי חברה עשירים במיוחד, בידרתי את עצמי באמצעות צפייה בטלוויזיה וקריאת ספרים, ובעיקר רשמתי רשימות. היו לי חודשים רבים לתכנן את העתיד שלי. זו פריבילגיה שרק מעטים זוכים לה. קצב החיים המהיר ועומס המטלות מונעים ממרבית האנשים לתכנן אפילו את המחר שלהם.

כשאני מסתכל לאחור, אני מכנה את התקופה ההיא

“המתנה של חיי”.

מדוע מתנה? כי זכיתי כבר בגיל צעיר להבין משהו על שבריריות החיים, על כך שהגורל יכול להתהפך עלינו תוך שניות. הרי רגע לפני שהחלקתי על אותו כתם שמנוני הייתי נער נמרץ, עם המון תוכניות אישיות ומקצועיות – ורגע אחר כך כבר הייתי נכה ומוגבל, שעתידו לוט בערפל.

היום אני יודע שלתובנה הזאת מגיעים בדרך כלל בשלב מאוחר יותר בחיים. אמנם כולנו מוקפים במוות, במחלות ובטרגדיות אנושיות, לצערנו הרב, אבל כל עוד האסון לא מגיע עד פתח ביתנו, אנחנו לא באמת מפנימים עד כמה החיים זה דבר שברירי.

לפעמים אנחנו גם מחמיצים את התובנות ואת מתנות התודעה שהחיים שולחים אלינו. לדוגמה, יש לי מכרה כבת 45 שחלתה בסרטן פעמיים, תוך 10 שנים. המחלה תקפה אותה באכזריות ושיתקה אותה מפעילות למשך חודשים ארוכים בכל פעם.

אף שבעיני מדובר באשה מצליחה ומוערכת בתחומה, היא אף פעם לא מרוצה מהישגיה ומחייה. דומה שהיא שכחה את התקופה הקשה שחלפה, וחייה עוברים עליה בחוסר סיפוק, בהתבוננות בדשא של השכן ובהשוואות מיותרות של הישגיה לעומת אלה של הזולת. לו רק השקיעה פחות אנרגיה בגינות של אחרים והתעסקה יותר בטיפוח הערוגה שלה עצמה, אין לי ספק שהיום כבר היה לה יער משלה – ובעיקר היתה אדם שמח יותר.

באחת מהשיחות שלנו, אמרתי לה: “החלמת פעמיים מסרטן! תעריכי את מה שיש לך ביד”. היא שמעה את דברי, אבל לא היתה באמת קשובה למשמעותם. אז הבנתי שכל אדם צריך כנראה לעבור את המסע שלו עם עצמו.

אני, כאמור, למדתי על בשרי בגיל צעיר מאוד עד כמה החיים הפכפכים ושבריריים. כשחזרתי ללכת הבטתי במחברת ההיא, שעברה אחר כבוד לארגז הפתקים ומכתבי האהבה הסודיים שמתחת למיטת הנוער בבית הורי, והחלטתי: כל עוד אני כאן, אמשיך להכות על ברזל החיים בעודו רותח, ובסופו של דבר אוציא אל הפועל את כל החלומות שלי.

כן, את כולם: את החלומות הקטנים, הגדולים וגם הגרנדיוזיים, הריאליים והמופרכים, הגלויים והכמוסים, המכובדים והשטותיים, השגרתיים והנועזים, האישיים והמשפחתיים, המקומיים והעולמיים. החלטתי ששום דבר לא יעמוד בדרכי אל הגשמת החלום: לא ספקנותם של הסובבים אותי, לא שיקולים כלכליים ולא תשובות שליליות שאקבל מאנשים אחרים. ונתקלתי בהמון כאלה. אני בטוח שגם אתם.

החלטתי שאחיה כל יום כאילו הוא היום האחרון בשארית חיי.

שאסמן V על סעיף וסעיף ברשימה האינסופית שלי.

 

אגב, על מרביתם אכן סימנתי אות ניצחון:

 

V היתה לי זוגיות ראשונה מיד אחרי שהחלמתי (ובמסגרתה חוויתי כמובן גם את הנשיקה הרומנטית הראשונה שלי).

V רגע לפני הגיוס לצבא הספקתי לטוס ללונדון עם סבתא וסבא שלי (היה זה אחד הטיולים הקסומים שלי בחו”ל, ושלושתנו נהננו לשוב ולהציץ מדי פעם בתמונות שצילמנו במהלכו).

V עשיתי בגרות בתיאטרון (גילמתי חייל נכה - וקיבלתי 100 עגול. הבוחנים טענו שהייתי אמין בצורה יוצאת דופן. לו רק ידעו היכן צברתי את הניסיון הדרוש לתפקיד ומי היה מקור ההשראה שלי).

V אחרי לימודי המשחק השתתפתי במחזמר (“סאלח שבּתי”, לצד זאב רווח).

V התחלתי לעבוד ככתב צעיר (במקומון “חולון בת-ים”).

V קניתי מחשב מהכסף שהרווחתי בעיתון (בימים ההם מחשב היה עניין יקר מאוד).

V טיילתי על החומה הסינית.

 

תקופת ה”מתנה” של חיי העניקה לי אינסוף מתנות. בספר הזה אני מקווה להעביר את המתנות הללו הלאה.

בעזרת הספר הזה אני מתכנן לקחת אתכם למסע מחשבתי ואישי, גם בלי שתצטרכו לחוות רגע מכונן ודרמטי בחייכם או לבלות ולו לרגע בכיסא גלגלים. אני רוצה להעניק לכם השראה ממסע “הרשימה” שעברתי ב-20 השנים האחרונות, ולאפשר לכם להכיר מקרוב את דרך החיים שסייעה לי, כמו לרבים אחרים, להגשים את חלומותינו.

V

הספר הזה אינו ספר רוחני - אף שהמונח “רוחניות” קשור לעיתים ביצירת יש מאין, ואני מאמין גדול ביכולתנו לברוא את המציאות שלנו.

הספר הזה הוא מעין מדריך מעשי, שיספר לכם סיפורי הגשמה של אלפי אנשים שהחלו לכתוב רשימות, שאותם פגשתי לאורך המסע שלי במקומות שונים בעולם ובאמצעות הרשתות החברתיות, ובראשן פייסבוק.

בחרתי שלא לכלול בספר הזה מספרים, הוכחות או מחקרים שיעידו על השפעת האינטרנט ועל כוחן של הרשתות החברתיות. הרי נתונים כאלה מתפרסמים מעת לעת באתרי האינטרנט ובעיתונות, ותמיד אפשר למצוא אותם בגוגל. מידע רב על כוחה של הרשת תוכלו למצוא בין השאר בספרה הנפלא של רנדי צוקרברג (אשת מדיה רבת פעלים ואחת מצוות המייסדים של פייסבוק) “בדרך לשום מקום” (הוצאת “ידיעות ספרים”) המכיל אינספור עובדות ונתונים בנושא.

בספר הזה תמצאו בעיקר סיפורים מעוררי השראה ולא מעט תובנות, שצברתי במסע “הרשימה” לאורך כארבע שנים, ומקריאתן של כ-5,000 רשימות ששלחו אליי אנשים מכל רחבי העולם.

אני מזמין אתכם להניח בצד את כל המחסומים, הפחדים, הדעות הקדומות והציניות, לקנות מחברת יפה וכלי כתיבה (נשתמש בהם בהמשך) ולצאת איתי למסע “הרשימה” הפרטי שלכם.

מותר לכם לשרבט על גבי עותק הספר האישי שלכם, לסמן בו משפטים ולכתוב רשימות והערות במקומות שתתבקשו לעשות זאת (וגם באלה שלא).

רוב הסיכויים שהספר יעניק לכם תעוזה ואומץ ללכת בעקבות הלב שלכם ובעקבות החלומות שנועדתם להגשים.

אולי תפתחו בהשראתו בלוג בינלאומי, אולי תתחילו להשתמש ברשתות החברתיות שאתם פעילים בהן בצורה אפקטיבית יותר, במקום להסתפק בהעלאת תמונות של קינוח עתיר קלוריות או בקיטורים חסרי ערך על סופו הצפוי והמוקדם מדי של הסופ”ש. אולי תתמכרו לעניין הרשימות, ואולי תחליטו לעשות הסבת מקצוע או לצאת למסע של שנה מסביב לעולם.

וכמובן, אני מקווה שעד שתגיעו לסיום הספר (או אפילו קצת לפני כן) תהיו כבר בדרך להגשמת חלום אחד לפחות, אם לא יותר, מתוך הרשימה שלכם.

 

בעצם הבחירה שלכם לרכוש את הספר הזה, לפנות מזמנכם היקר, להעניק לעצמכם כמה דקות של מחשבה ולהשקיע בעצמכם, אתם כבר בדרך להגשמה עצמית והענקת מתנה לעצמכם.

כל כיבוש פסגת הר מתחיל בצעד קטן של המטפס.

נכון לכתיבת שורות אלה, אני בן 37. מתגורר במרכז תל-אביב ואבא לשתי בנות: שירה המדהימה, בת 5 וחצי, והתינוקת הטרייה נגה, בעלת החיוך הכובש. אני כותב זה 20 שנה בתקשורת הישראלית (כיום ככתב מראיין ב”ישראל היום”). פרסמתי שני ספרי מתח שהפכו לרבי מכר, והשלישי צפוי לראות אור בתקופה הקרובה. שיחקתי בלמעלה מ-500 פרקים של סדרות טלוויזיה פופולאריות (בהן “השיר שלנו”, “השמינייה”, “הפיג’מות” ועוד) וגם הגחתי לתפקידים בתיאטרון. הגשתי תוכניות ברדיו. יש לי שתי חנויות שעוסקות בעיצוב, אתר אינטרנט שמהווה פלטפורמה לשיח על תרבות, ובית ספר לכתיבה בשם “גיבור תרבות”.

טיילתי בעולם: טיפסתי על החומה הסינית, ראיתי את הזוהר הצפוני, שוטטתי בסמטאות עיר האלוהים בברזיל וטיפסתי בכל המדרגות למרומי מגדל אייפל. אכלתי ארוחת ערב עם ברוס וויליס, סעדתי צהריים בביתה של ז’ולייט בינוש, צילמתי סֶלפי עם ג’ייסון אלכסנדר (בארוחה למען השלום במזרח התיכון) וראיינתי את צמרת שחקני הוליווד – ממריל סטריפ ועד ליאונרדו דיקפריו. ביקרתי והתארחתי בטירות, בארמונות ובבתי קיץ של אנשים עשירים וחשובים ברחבי העולם, וזאת רק רשימה חלקית.

אני יכול למנות עוד הישגים גדולים וקטנים שלי, אבל לא כדי להרשים אתכם, אלא כדי להבהיר שבאמת סימנתי “וי” כמעט על כל חלום שהיה לי עד כה – ואני עדיין ממשיך לרשום ולהגשים.

גם אתם יכולים.

 כן, זאת לא סיסמה. יש לי לא מעט הוכחות מאנשים אחרים שנחשפו לרעיון הרשימה, וחייהם השתנו במובנים רבים. 
אתר מזבלה"רשת החלומות" מתוך גלובס"הרשימה על מה כל המהומה?" - סלונהביקורות באתר הסימניהביקורת בלוג ספרותי"רגשות זה כל הסיפור" - שחר בן פורת - סלונהביקורת של אביבה מויאל

שם (חובה)

דואר אלקטרוני

נושא

תוכן ההודעה