את הספר הזה עוד לא קראתם!

הסיפור שלי – הספר שאף אחד עוד לא כתב

 

ספר קונספט אישי ומקורי מבית היוצר של יובל אברמוביץ’ “והרשימה” המעודד את בעל הספר לתעד את סיפור חייו, תובנותיו וזיכרונותיו בעשרות רשימות מעוררות מחשבה. “הסיפור שלי” הוא לא יומן אישי. הוא גם לא ספר זיכרונות (אם כי יש בו אלמנטים של הצפת זיכרונות). “הסיפור שלי” הוא ספר המאפשר לבעליו לצלול אל תוך עצמם מילדותם ועד בגרותם ולהבין מה היו, מה רצו להיות ואיפה הם נמצאים היום. “הסיפור שלי” הוא ספר שתהליך המילוי שלו יכול לדייק את הכותב שלו. זה ספר שמאלץ את האנשים שכותבים בו להתעמת עם עצמם. “הסיפור שלי” עמוס בעשרות רשימות שונות ומשונות המרכיבות סיפור חיים ומעוררות הרבה שאלות, מחשבות, תובנות, שמחה, עצב, תסכול, תקווה ועוד. “הסיפור שלי” מדבר בשפת “הרשימה” וה”רעיון” והוא מוצר ביניים עד לספר הבא בסדרה (“ההזדמנות” שמו).

לקריאת ההקדמה הקליקו על כפתור הפרק ה1 בראש הדף

לרכישת הספר הקליקו כאן

גב הספר:

הספר הזה, שאתם אוחזים בידיכם,

הוא ספר הזיכרונות שלכם.

הוא ה-ספר שלכם.

הספר שאף אחד עוד לא כתב.

הביוגרפיה הפרטית שלכם.

unnamed unnamed-1

בשנת 2012 איבדנו את סבתי האהובה סופיה אברמוביץ'.תהליך גסיסתה ממחלת האלצהיימר היה מכמיר לב ונמשך כמה שנים, שבמהלכן זיכרונה החל בוגד בה, עד שנמחק לגמרי והיא הפכה לנגד עיננו הכלות להיות אדם חי-מת. אדם ללא שביל חיים להלך בו במחשבותיו.לאחר שנפטרה, בכל פעם שניסיתי לחשוב עלייה ועל זיכרונות הילדות הרבים שצברתי ביחד איתה, נוכחתי שאני מתקשה לשחזר את דמותה כפי שהייתה לאורך חיי, ושאני כבר לא מצליח לזכור אותה בשיאה.ככל שהזמן חלף, כל מה שראיתי בדמיוני ובזיכרונותיי, היה את סבתי בשלבי חייה האחרונים - אישה גרומה, שקטה וחלשה שרתוקה לכיסא הגלגלים. אישה שהחיים אזלו ממנה אט אט, ושלא הזכירה כמעט במאום את הדמות המפוארת והחזקה שהכרתי, ושעיצבה אותי והשפיעה עליי ועל מי שאני היום.חבר שאיבד את אביו ממחלת הסרטן וליווה אותו שנים בגסיסתו האטית, ניסה לנחם אותי וטען שככל שיחלוף הזמן, הזיכרונות האחרונים השליליים מסבתי ייעלמו, ובמקומם יתחילו לצוץ הזיכרונות המוקדמים משנותיה הטובות ומהתקופות הנפלאות שהיו לנו יחד.הזיכרונות הללו, לצערי, למרות הבטחותיו, כמעט שלא חזרו אליי. לשמחתי, יש לי בבית לא מעט תמונות שלה, סרטי 8 מ"מ ישנים שסבי נהג לצלם ולהנציח באמצעותם תקופות וחוויות חיים שלפני עידן הסמארטפונים, וביו-טיוב יש אפילו כתבת טלוויזיה משותפת שצילמנו מספר שנים לפני מותה, עבור תוכנית טלוויזיה בשם "הבילויים" שבה השתתפתי (הקליקו כאן לצפות בקטע מתוך התוכנית).אל כל כמוסות הזמן הללו אני יכול לחזור בכל רגע נתון ולהיזכר באישה האנרגטית והמיוחדת שהייתה סבתי. אבל יש גם זיכרונות שלא מונצחים בסרט, זיכרונות שמקופלים עמוק בתוך תאי הגוף והמוח שלי, והם אלה שיותר מכול רציתי לשחזר.לקחתי את זה כמשימה אישית והחלטתי שאעשה הכול כדי להקים לתחייה בזיכרוני את דמותה של סבתא סופיה ולהעביר אותה הלאה לתודעה של בנותיי שירה ונגה, את הדמות החזקה ומעוררת ההשראה (וגם הבשלנית המושלמת) כפי שרציתי שתישאר חקוקה בנפשי.בשלב מסוים זה התחיל לעבוד,  והזיכרונות שבו וצפו מתהומות הנשייה. מיהרתי לפתוח מחברת, ובהמשך עברתי לקובץ במחשב, ולתוכם יצקתי את כל חלקיקי החוויות הללו שהולכים ומצטרפים לכדי תמונות חיי.פעם זה היה זיכרון מצחיק על הדבורה שעקצה אותה תוך כדי שצפינו בטלוויזיה בטקס פתיחת האולימפיאדה שנערך בלוס אנגל'ס בשנת 1984, ופעם היו אלה זיכרונות היסטוריים מטיול משותף לבית ביאליק ובית בן גוריון בתל אביב, מהצגת התיאטרון השייקספירית הראשונה בה צפיתי, שאליה לקחה אותי סבתא כשהייתי בן שבע וקנתה את המושבים הכי טובים בתיאטרון "הבימה", או משחק הדמיון ששיחקנו ושבו היא גילמה את תפקיד התלמידה ואני את תפקיד המורה, סיפורים שהייתה מספרת לי על ילדותה ברומניה, שיחות על אהבתה לספרים ולכתיבה ועוד.לא פעם שמתי לב שהעלאת הזיכרון מן המצולות ושזירתו בתוך מארג הזיכרונות, שכבר יצרתי במחברת או במחשב, לוכדות אל תוך הרשת עוד ועוד זיכרונות שצפים ועולים. זיכרון הקפיץ עוד זיכרון שעורר עוד זיכרון. כמו דגי זהב הם החלו מתרוצצים לנגד עיני ורק חיכו להצטרף לכדי תמונה שלמה.Vיום אחד, כשדפדפתי בעמודים שהלכו והתמלאו בזיכרונות שכתבתי, הבנתי שיצרתי למעשה ספר שהגיבורה שלו היא סבתא שלי. ועוד הבנתי, שמדובר בספר זיכרונות אמיתי ואותנטי, הנאמן למציאות חיינו ומנציח אותה.זהו לא ספר זיכרונות במובן שאנו מכירים. זהו לא אותו ספר זיכרונות ילדותי וחביב שנהגנו להעביר בין ילדי הכיתה בכל פעם בחודש יוני, כדי להנציח את דמותנו במהלך שנת הלימודים שחלפה. לא כתובים בו זיכרונות מחורזים בשפה מתיילדת, הנושאים סוד כמוס לפרה ולסוס, אלא שזורים בתוכו המארגים השונים של חייה, היוצרים את תמונת עולמה של סבתי סופיה, כפי שהיא שמורה בזיכרוני, ומבטיחים את היותה לנצח נצחים בלבי, בראשי ובספר שיצרתי.ואז, ממש כמו במשפט ההוא מספר הזיכרונות של ילדותנו – נפל לי העיפרון, כלומר האסימון (או, בימינו, יש לומר הסים קארד)! ואז הבנתי, שבעצם, מה שיצרתי כדי להנציח את סבתא, זה משהו שכל אדם צריך ליצור עבור עצמו, עוד במהלך חייו, או שכל אחד מאיתנו יכול ליצור למען בני משפחה אהובים.מאז אני מקפיד לתעד לעצמי במילים כל מיני רגעים בחיים. אני עושה זאת ברשתות החברתיות על בסיס יומי ומודע לעובדה שהם נעלמים במהירות בחור השחור של האינטרנט. אני גם עושה זאת בלא מעט תיקיות שונות במחשב הביתי. לא פעם פתחתי קובץ לאחר אירוע משמעותי כזה או אחרי בחיי ותיעדתי את התחושות והרגשות שעלו בי באותו הרגע. היה חשוב לי לעבד עם עצמי את המחשבות והתחושות, לקרוא אותן "ממרחק הזמן" כעבור כמה ימים וכמובן לזכור, לזכור ולזכור.אם קראתם את ספרי "הרשימה" ואת אלו שבאו בעקבותיו, אתם בוודאי כבר מכירים את האובססיה שלי לרשימות. אני אוהב לרשום רשימות של חלומות קטנים וגדולים, משימות ויעדים (ולהגשים אותם, כמובן) ולתעד במילים ובתמנות את חוויות החיים השונות.אני רוצה לשתף אתכם בטקס פרטי שאני מקיים אחת לשנה: בכל חודש תשרי, בערב יום הכיפורים, קצת אחרי הארוחה המפסקת ולפני תחילת הצום, אני נוהג להוריד מאחד המדפים העליונים שבחדר העבודה שלי ארבע קופסאות קרטון גדולות וישנות ולשלוף מתוכן כמה שקיות ניילון ומעטפות ענק מצהיבות, שמחולקות לפי כותרות ותקופות שונות בחיי: תקופת הלימודים, השירות הצבאי, מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות ואירועים משמעותיים נוספים שחוויתי. בכל שנה אני מרפרף מחדש במאות הדפים, נזכר בימים שחלפו, צוחק, לעיתים מזיל דמעה, שואל את עצמי שאלות קיומיות על החיים ועל בחירותיי, מסיק מסקנות, ולא פעם אני קורא את הדברים מנקודת מבט אחרת, על פי גילי והחוויות שנוספו למארג חיי.אני אוהב לעלות זיכרונות חיים.הנה, לדוגמה, מקרה שהתרחש בעת כתיבת הטקסט הזה והיה יכול להיכלל בקלות בקובץ המחשב שלי על סבתא (אך כעת הוא יכלל בכתב ידי בעותק "הסיפור שלי" הפרטי שלי). באחת מגיחותיי לאילת לצורך קיום הרצאה נכנסתי לחנות פארם, ובזמן ההמתנה לתשלום חיטטתי במוצרי הקופה, כשלפתע חייכה אליי קופסת מתכת כחולה ומוכרת.חייכתי אליה בחזרה.הייתה לי תחושת בטן מוזרה שאנחנו מכירים.פתאום: בום! זה הציף אותי!זה קרם הידיים של סבתא שלי ז"ל.ה-קרם ידיים המפורסם של חברת ניוואה שחברות שלה היו נוהגות לרכוש עבורה בביקורים שלהן בחוץ לארץ, והיא הייתה משתמשת בו בחסכנות ובקמצנות אינסופיות כדי שלא לבזבז את הקרם היקר, שלא היה ניתן להשיג בישראל של שנות ה-80.אז קניתי את הקרם.לא בשביל להשתמש בו.בשביל להריח אותו.ועכשיו בכל לילה, לפני השינה, אני מסניף קצת את הריח של סבתא שלי ומוצף בזיכרונות שעליהם אכתוב בעמוד 82 בספר.זהו, בקצרה, הרעיון שעומד מאחורי "הסיפור שלי".וכך, הספר הזה, שאתם אוחזים בידיכם, הוא ספר הזיכרונות שלכם.הוא ה-ספר שלכם.הספר שאף אחד עוד לא כתב.הביוגרפיה הפרטית שלכם.אתם לא צריכים להיות זוכי פרס נובל לשלום, פוליטיקאים בעלי שם עולמי, או אישיות מפורסמת כדי שתתעדו את החיים שלכם, למענכם, למען ילדיכם, למען הנכדים והנינים שלכם.ולפני שאתם שואלים בביטול "את מי זה מעניין", זכרו שלכל אדם יש סיפור. היו בטוחים שהתובנות שלכם, מעניינות לא פחות מתובנות של אנשים אחרים שמעזים ומפרסמים את  סיפור חייהם. אז למה לא אתם?השתכנעתם? בואו לתעד את הסיפור האישי שלכם!בספר הזה תמצאו 288 עמודים עם כותרות, הכוונות, שאלות, חומר למחשבה, מספר רב של רשימות הממתינות למילוי ובעיקר המון המון מקום לתיעוד. אין מותר או אסור בספר הזה. זהו הספר שלכם וזהו הסיפור הפרטי שלכם, ואת החוקים אתם קובעים.התייחסו אליו כאל מה שיהפוך ביום מן הימים להיות הארכיון הפרטי שלכם, כזה שגם אחרים יוכלו לגשת אליו ולהכיר את מי שהייתם. לכן, כתבו דברים אישיים וכנים, אבל רק כאלה שאתם מוכנים שגם אחרים יקראו. עם זאת, שתפו מכל הלב. כאשר החלטתם לחשוף סיפור מסוים או לתעד חוויה ספציפית, עשו זאת בהתכוונות מלאה, התאמצו להיות ספציפיים, מנומקים ומפורטים לפרטי פרטים בשחזור האירועים, התחושות או הרגשות, כדי שלא רק הכותרות והפרטים היבשים יעברו הלאה, אלא גם החוויה, הרגש שהיא עוררה בכם ובעיקר החותם שהיא הותירה. אולי כך  תעבירו אפילו את השינוי הנפשי או הפיזי חוויה שהיא הצליחה ליצור אצלכם.וכדי לעשות עבודה מושלמת, ממש כמו סופרים שכותבים רומן או עיתונאים המפרסמים כתבת פרופיל מקיפה על אישיות ציבורית, אל תדלגו על שלב התחקיר.נכון שמדובר בחיים שלכם, ושאתם מכירים בהם כל פרט, אבל העמיקו את החיבור ואת התובנות בעזרת הסביבה שלכם. הפנו שאלות אל ההורים, הילדים, החברים, האחים, הקולגות ובדקו מה הם זוכרים על אירוע כזה או אחר שאתם כותבים עליו. פעמים רבות זוויות הראייה השונות של הנוגעים בדבר יעניקו גם לסיפור שלכם זוויות נוספות.הקפידו לחקור, לשאול, לראיין, להעמיק ולכתוב, לכתוב, לכתוב. בעיקר בעידן שבו עושה רושם שהכל הרבה יותר מהיר, שטחי, דיגיטלי ובעיקר פחות נכתב ונשמר. מתי, לדוגמה, הדפסתם לאחרונה את התמונות השמורות לכם בטלפון וסידרתם אותן באלבום תמונות?אל תזלזלו באף סיפור או מאורע בחייכם.יש לנו נטייה לומר "נו, זה כבר התרחש לפני שנים", או "מה מיוחד בסיפור הזה?" אבל הכל נראה לכם מוכר מדי פשוט מפני שמדובר בחיים שלכם, שאתם מכירים טוב כל כך. אבל עבור אחרים הסיפור שלכם הוא מידע חדש, ובהחלט יכול להיות סיפור מעורר השראה ועניין רב.ובעידן חזותי כמו שלנו, אי אפשר, כמובן, בלי לספר את סיפור חייכם גם בתמונות, ולכן אתם מוזמנים לנבור בניירת ישנה ולדלות מתוכה מכתבים, תמונות, פתקים, רשימות ולשלב במקומות המתאימים שיסומנו בהמשך הספר. אפשר, כמובן, גם להדפיס את החומרים הרלוונטיים ולעשות בהם שימוש.אל תמהרו להשלים את כתיבת הספר בפרק זמן רצוף. הניחו אותו ליד המיטה, קחו אותו אתכם לחופשות או לכל מקום שמעורר בכם השראה. חזרו אל הספר מעת לעת ועדכנו אותו על פי מאורעות חייכם, התובנות הנובטות בכם, וכמובן, הזיכרונות שצפים בכם.דמיינו לכם את הספר הזה, הנושא את הסיפור המופלא שלכם, מונח בגאון בספריה המשפחתית לצד ספרים דומים שיצרו בני משפחתכם.דמיינו שברבות הימים הספרייה המשפחתית שלכם תעבור מדור לדור ותכיל עשרות ספרים אישיים, אשר ינציחו את הסיפור האישי שלכם, כמו גם את סיפור השושלת המשפחתית שלכם.יכול להיות שרכשתם את הספר הזה לעצמכם ויכול להיות שקיבלתם אותו במתנה עבור אירוע משמעותי בחייכם. אתם יכולים גם להעניק אותו במתנה, כשהוא מלא, לאדם שיקר לכם ושיוכל ללמוד עליכם עוד כמה דברים מקריאת הזיכרונות והתובנות שלכם.סבתא תוכל להעניק את הספר שלה לנכדתה, נער יוכל להעניק את הספר לאהבתו הראשונה, ואבא יוכל להקריא אותו לילדיו הקטנים.Vבתהליך עיצוב הספר הושקעו זמן רב, עבודה קשה, מחשבה מאומצת, עצבים מרוטים ותהיות. הוא היה צבעוני, הוא היה מקושקש, הוא היה מוכתם, הוא היה ריק מכל עיצוב. שברנו את הראש במשך שבועות ארוכים על הפורמט הכי מדויק מתוך רצון להפוך את הספר לעל-זמני (כלומר לכזה שיעבור מדור לדור ועדיין יראה רלוונטי), ובעיקר כדי להפוך אותו לספר ניטרלי שיתאים לכל גיל ומין, בחרנו לתת את מרכז הבמה לכם!אני מזמין אתכם לצקת לתוך הספר את הסגנון, הצבעים והטעם שלכם. אבל אל תחסכו. ציירו, צבעו, מרקרו, הדגישו, הדביקו, גזרו, קפלו, כתבו בתוך השורות, מחוץ לשורות, בצדדים, למטה, למעלה או הפוך. עשו בו ככל העולה על רוחכם כדי שלא רק תוכנו ישקף את לבכם הפועם, אלא גם חיצוניותו.אני מאחל לכם מסע כתיבה מוצלח אל עצמכם ואל עולמכם.יובל אברמוביץ'

שם (חובה)

דואר אלקטרוני

נושא

תוכן ההודעה