פורסם על-ידי

לכתבה המלאה לחץ כאן

21.7.2012

 אם הכל היה מתנהל כשורה, עוד כמה  ימים מסע “הרשימה” שלי היה מגיע  לסיומו ועל פי התוכנית המקורית שלי הייתי אמור להקיף את אוסטרליה מבלי להוציא שקל, לשתות כוס קפה עם אופרה וינפרי ולראיין אותה, לשקם הומלס ולהזכיר, לפחות על פי חיטובי הגוף שלי, את טום קרוז. אבל עם כל הרשימות והתוכניות המאוד מדוקדקות שהיו לי מסתבר שלחיים יש תוכניות משלהם. וכך לפני כמעט שנה התעוררתי בוקר אחד לגלות שבזמן שהייתי עסוק בהגשמת “הרשימה” שלי מצד אחד ותחזוק הקריירה שלי מצד שני, רבע מיליון שקלים התפיידו להם מקופת אחד העסקים שלי. מטעמי חיסיון משפטי לא אוכל להרחיב איך, מה, מי ולמה אבל באמצע החיים ומסע הרשימה מצאתי את נאבק על קיומי, עתידי ושמי ומשקיע את מירב האנרגיות שלי במאבק משפטי על מנת להשיב את הכסף ולהציל את עסקיי. בסופו של דבר, בהליך משפטי מהיר יחסית, הסתיימה הסאגה ולמרות שחלק מהכסף אבד הצלחתי להשאר עומד על רגליי.

באופן טבעי, החודשים שאחרי הוקדשו להתאוששות כלכלית אבל בעיקר להתאוששות נפשית מהסכין שנתקעה לי בגב וחדרה הישר אל תוך הלב. הרבה מן האנרגיה שלי הושקעה במיזמים הקיימים שלי ועל מנת להישאר שפוי בראש לא מעט מן האנרגיה שלי הושקעה בתוכניות שיקום כלכלי ונפשי. כל מה שהיה בגדר מותרות נדחק הצידה. פרויקט “הרשימה” שמצריך הרבה מאוד אנרגיה ולא מעט זמן פנוי על מנת לעדכן את הבלוג, לכתוב מיילים, להשיב לפונים וליישם את המשימות נדחק אל הפינה.

“אחזור לזה בעוד שבוע”, “בסוף החודש”, “אחרי החגים”. אתם מכירים את זה, לא? בכל פעם נתתי לעצמי דד-ליין שהלך והתרחק ממני. בערך כמו המשפט השחוק שקובע נחרצות ש”ממחר דיאטה”. ירדתי מהסוס ולא הצלחתי לעלות בחזרה כשכל מה שהייתי זקוק לו הייתה בסך הכל דחיפה קלה והתנעה מחודשת. בערך כמו הסיפור העגום עם עניין חדרי הכושר. רוצים ולא הולכים וברגע שנכנסים לזה – מתמכרים. הבעיה היא שעד שנכנסים לזה חולפים להם הרבה חודשים ומנויים מבוזבזים.

אבל בזמן שיצאתי לחופשה כפויה גיליתי ש”הרשימה” המשיכה לעבוד בשבילי אפילו אם בפועל לא עבדתי בלהוציא אותה לפעול. הבלוג נשאר באוויר ולא מעט גולשים חדשים מהארץ ומהעולם (את הבלוג ניתן לקרוא גם באנגלית) קראו, הגיבו, העלו רשימות משלהם, הציפו בשאלות ובקשות ואני המשכתי להיות מוזמן להעביר בפני ארגונים וגופים מסחריים ופרטיים הרצאות על עניין הרשימה ככלי ממקד בחיים. למרות התסכול שבהפסקת מסע הרשימה היו גם יתרונות להפוגה. במהלך ההפסקה הכפויה נחתו עליי לא מעט תובנות ומתוכן חמש תובנות מאוד ברורות וממוקדות:

לא כל המשימות שהצבתי לעצמי באמת באמת עניינו אותי על מנת לגרום לי לקום מהכסא (להשלים בגרות? נו, באמת. מה בן אדם בן 35 יעשה באמצע החיים עם בגרות אם הוא הסתדר עם זה עד היום לא רע בכלל?)

לא כל המשימות שהצבתי לעצמי נוסחו לעצמי בצורה מדויקת (להשיג קוביות בבטן? כנראה בגלגול הבא! עדיף היה להציב לעצמי משימה של חיפוש אחר הפעילות הספורטיבית המהנה ביותר שתגרום לי הנאה ותוביל אותי לתוצאות שיהיו הכי קרובות לקוביות)

אי אפשר להציב משימה לעצמי משימה שקשורה לחיים של אדם אחר (לשקם הומלס? כל אלו שנתקלתי בהם לא רצו להשתקם או אם רצו לא היו מסוגלים לכך. הדבר צריך לנבוע מתוכם ולא על ידי גורם חיצוני)

עשר משימות ב400 ימים? מה אני סופרמן? הרי יש לי גם שתי חנויות, ספר שלישי בתהליך עבודה, קריירה בעולם המשחק ובעיתונות, הרצאות, אתר אינטרנט בשם “גיבור תרבות”, פרויקטים משתנים ומזדמנים וילדה בת כמעט ארבע בבית. מה עם שבע משימות? חמש משימות? ולמה בארבע מאות יום? ומה אם זה יהיה בשבע מאות וחמישים ימים?

אנרגיות זה מצרך יקר. מאוד. אני חייב לשמור עליהן בקפידה והפוגה זה דבר חשוב ואין טעם להלקאה עצמית.

הרבה  זמן חיכיתי לטריגר שיגרום לי לאסוף את עצמי ולהתיישב לכתוב את הפוסט הזה ולחזור לחדש את פרויקט “הרשימה”. אחרי הכל, המסע שהתחיל כסוג של משחק /ניסוי חברתי באינטרנט העשיר אותי בכל כך הרבה ידע, חוכמה, תובנות, מפגשים עם אנשים, חברויות, מיילים מרתקים מכל רחבי העולם ופתח בפניי את הזכות לעמוד ולהרצאות על עניין הרשימה בפני אלפי אנשים (וגם, מבלי לתכנן, להגדיל את ההכנסות שלי בעשרים אחוזים). בסופו של דבר, הטריגר הגיע בשבוע שעבר ומבחינתי זה היה סוג של סימן משמיים של ‘יאללה, תעלה כבר על הסוס’.

 

הטריגר הראשון הייתה ארוחת ערב עם אודטה (כן, ההיא מהזה) שזכיתי להכיר מקרוב בזכות “הרשימה”. “אני מרגיש שמייזם “הרשימה” מגיע ללבבות של כל כך הרבה אנשים ומוכיח להם שאפשר להגשים כל חלום הכי פרוע שרוצים. אני חייב להגיע עם זה לעוד אנשים”, אמרתי לה תוך כדי נשנוש ארוחת ערב, “חבל לי שנתקעתי עם זה”. “אז פשוט תחזור לזה. זה היה טוב ועשה טוב”. על פניו אין במשפט הזה שום דבר ממריץ או מעורר אבל היה משהו בנחרצות שבו היא אמרה את זה ובעיקר במבט עיניה שהיה מספיק מחזק על מנת להכניס את המפתחות לקלאץ’. ואז, שלושה ימים אחרי, הוזמנתי להעביר הרצאה בפני קבוצת נערים בני עשרה שחולמים להיות כותבים. את ההרצאה ששיאה היה טיפים בכתיבה פתחתי עם סיפור “הרשימה”, סימון מטרות והגשמה עצמית. בשנה האחרונה העברתי, כאמור, עשרות הרצאות בעניין “הרשימה” והגשמת עצמית. מרביתן מול קהל של בני שלושים פלוס וחלקן מול אנשים מבוגרים בהרבה יותר. רובם ישבו נפעמים מהדברים שאמרתי וזריקת המרץ שניסיתי לתת להם גם השפיעה על רבים אך לא מעט מהם שידרו מבט של “עזוב, אני כבר מבוגר/ת מדי ומה שלא קרה לי עד היום גם לא יקרה”.

כשעמדתי מול קבוצת בני הנוער המדהימה הזאת שהחיים עדיין לא הותירו בהם צלקות ומאמינים בכל ליבם ונפשם ש”YES WE CAN” זה הרבה יותר מסלוגן של אובמה אלא אורח חיים עליתי באופן סופי על הסוס. דווקא הם, אלו שבאו לשמוע אותי ולקבל ממני כוחות, נתנו לי מבלי להתכוון את הכוחות להתניע את התהליך על מנת להמשיך במסע הרשימה שלי אבל גם להמשיך לתעד אותו בשביל אותם אנשים שמחפשים סיפורי השראה.

 אז עכשיו, מבלי לצאת בהצהרות פומפוזיות (גם את זה למדתי במהלך השנה האחרונה), אני מנסה לעלות בחזרה על הסוס. לוקח לעצמי כמה ימים לגבש לי רשימה מוחדשת ומדויקת יותר וחוזר לעדכן. סי יו סון!!!



הגיבו לפוסט