פורסם על-ידי

לכתבה המלאה לחץ כאן

 

ב1.5.2011 הצבתי לעצמי עשר משימות לביצוע תוך 400 ימים. להתחטב, לפגוש את אופרה וינפרי, ללמוד שפה זרה, לשקם הומלס ולהקיף את אוסטרליה הן רק חלק קטן מהרשימה שלי. בינתיים מאות אנשים הצטרפו למסע וכתבו רשימות משלהם (כאן). בלוג “הרשימה” מתעד את מסע הכיבושים, ההצלחות, הכשלונות ובעיקר את המחשבות שלי. אם נחשפת ל”הרשימה” רק עכשיו אני ממליץ לך להתחיל את המסע על ידי הקלקה כאן. להזמנת הרצאה על הגשמה עצמית באמצעות רשימה ניתן ליצור קשר באמצעות כפתור ה”צור קשר”. קריאה נעימה!

20.7.2011

80 ימים, עוד 320 למסע

לפני כמה שבועות קיבלתי מייל מעיתונאי שאינני מכיר. הוא כתב לי “מאוד התרשמתי ממיזם ‘הרשימה’ אבל אני לא מבין למה אתה צריך לשרבב לתוך המשימות הפרטיות שלך שיקום הומלס? מה אתה מנסה להיות? דודו טופז? זה מרגיש לי כמו ניצול ציני של מסכנים!!!”. התכתבנו בקצרה ועיקר דבריי אליו היו ש”לכל משימה שבחרתי יש סיבה גם אם היא לא נראית לעין” ושאם יעקוב אחרי הבלוג הוא יקבל הסברים שאולי ישביעו את רצונו (למרות שאני עושה את הדברים בשביל להשביע את רצוני ולא את רצונם של אחרים).

אז למה בעצם החלטתי להציב לעצמי משימה של שיקום הומלס? ראשית מכיוון שכאזרח תל אביב שגר מרחק כוס קפה משדרות רוטשילד אני נתקל בהם מדי בוקר. רואה איך האומללות נוגסות בהם ואיך קצב הגידול שלהם הולך וגדל. הם כבר לא נמצאים רק לאורכו של רחוב אלנבי העלוב אלא בכל מקום בעיר. בשבועות האחרונים יש לי אפילו שני הומלסים פרטיים השומרים על הבניין שלי. אחד גר בספסל שמאל שליד הבניין ואחרת גרה בספסל ימין. לצד בעיית הנדל”ן התל אביבי זו בעיה לא פחות חמורה שרק הולכת ומחמירה.

המודעות שלי להומלסים, אותם אנשים סמויים מהעין, אלא אם הם מציקים לנו בזמן שאנחנו אוכלים את ארוחת הצהריים נוצרה לפני כשלוש שנים. ישבתי עם חברים בספסל בשדרות רוטשילד כשלפתע ניגש אלינו בחור צעיר, כבן עשרים וחמש, ושאל אותנו אם אנחנו רוצים לשתות מבקבוק הקולה שלו. הסתכלנו עליו במבט חשדני והוא המשיך ללכת תוך כדי שהוא ממלמל “בסך הכל רציתי לחגוג אתכם את היום הולדת שלי”. הוא המשיך ללכת תוך כדי שקראנו לעברו ושאלנו “אם יש לך יום הולדת למה אתה חוגג לבד ולמה אתה עצוב?”. הוא התקרב והחל לספר  את סיפור חייו הארוך יחסית לגילו הצעיר. במקור הוא מבאר שבע, אמו התחתנה עם גבר אחר שזרק אותו מהבית ומגיל 18 הוא חי ברחובות.

“למה אתה חי ברחובות? למה אתה לא הולך לקבל סיוע או עזרה? למה אתה לא פונה לעיריית תל אביב?”, הצפנו אותו בשאלות. “כי אין לי תעודת זהות”, הסביר, “ואף ארגון לא יכול לפתוח לי תיק”. חבר טוב ואני הודענו לו שנעזור לו להוציא תעודת זהות וקבענו איתו למחרת היום בנקודה מסוימת בעיר (באופן טבעי לא היה לו מכשיר טלפון ולא רצינו לומר לו בשלב זה את כתובתנו). חשבנו שהוא לא יגיע לנקודת המפגש למחר. הוא הגיע. האמת שגם הוא חשב שלא נגיע. הוא היה כבר שבע מהבטחות של אנשים. הלכנו יחד למשרד הפנים ונתקלנו שם בגועל הנפש של הבירוקרטיה. הפקידה דרשה ממנו לנסוע לבאר שבע על מנת לאתר מסמכים. “את לא רואה שאין לו שקל? איך הוא יגיע לבאר שבע”, זעמתי. אחרי שעשיתי שימוש בטונים העבים של הקול שלי “פתאום” היא הצליחה לאתר את המסמכים האבודים והנסיעה לבאר שבע נחסכה ממנו. כמובן שלא היה עם מי לדבר על תעודת זהות בחינם או על הנחה. שילמתי על תעודת הזהות החדשה של הבחור.

חבר טוב ואני ניסינו להתחיל בשיקום חייו של הבחור. מדי יום ראשון נפגשנו באותה השעה והנקודה בעיר וקבענו יעדים ומטרות. המשימה הייתה קשה מאוד. משרדי כוח האדם האטומים אליהם הגענו סירבו לתת לו עבודה בגלל שאין לו בגרות (ממתי בגרות אומרת משהו על בן אדם?! גם לי אין בגרות!) וחלק מהעמותות שפנינו אליהם סגרו את הדלתות בפנינו מכיוון ש”הוא לא מספיק שיכור או מסומם”. מה גיליתי במסע הזה? שאם אתה לא מסטול ומסריח, מתקשר עם הסביבה וסתם היה לך מזל רע בחיים אתה כנראה תמשיך להשאר ברחוב.

במשך מספר שבועות המשכנו להפגש. אלו היו מפגשים לא קלים. לפעמים הוא נעלם ולפעמים ביקש כסף. כסף הוא מעולם לא קיבל ממני. זה היה עניין עקרוני. לא היה לי עניין להפוך לספונסר שלו ולהשאיר אותו ברחוב. למדתי ממנו על חיי הרחוב הקשים. על האופן בו הוא גונב בגדים נקיים מחבלי כביסה, מתקלח בים, עושה את צרכיו בגינות ציבוריות ומוכר את גופו תמורת 30 שקלים (!!!). ואלו הפרטים הקלים יחסית בסיפורו. אחרי חודשיים הוא נעלם. הפסיק להגיע לפגישות בינינו. חזרתי עוד כמה פעמים אל נקודות המפגש בתקווה לפגוש אותו אבל לא מצאתי אותו מאז. קצת אחרי אותה חוויה הבטחתי לעצמי שבבוא העת כשאמצא את הזמן, הכוח הפרסומי והבמה הנכונה אנסה לשחזר את החוויה וגם להעלות אותה לסדר היום. מיזם “הרשימה” היה מבחינתי המקום המושלם והנכון. כן, אני יודע שיש אנשים שזה צורם להם ומשבש להם את הפאן של הרשימה. אלו החיים.

לפני מספר ימים פנו אליי מאחת ממהדורות החדשות על מנת לראיין אותי על “הרשימה”. הצילומים התקיימו אתמול. במסגרת הראיון ביקש המראיין לתעד אותי מבצע את אחת המשימות. עברנו על רשימה המשימות (כאן) מכיוון שמשימת הריצה והחיטוב לא מעניינת לצילום (היי, הורדתי כבר 4 קילו!) ואופרה וינפרי עדיין לא עונה לי הם הציעו שנצא לחפש הומלס שמעוניין לצאת מהרחוב. תכננתי להגיע למשימה הזו בעוד מספר חודשים. “חם מדי עכשיו”, “אני עסוק”, “יש לי משימות אחרות”, “הזמן שלי מוגבל”. התירוצים המוכרים. צוות החדשות לחץ ובעצם הניע אותי לפעולה. זו בעיניי העוצמה של פרסום רשימה. איפה שאתה מתקשה, אחרים מסייעים.

יצאנו לרחובות בצהריים הלוהטים של הקיץ ושוחחנו עם הומלסים. הרוב לא היו מעוניינים לדבר איתי. אחרים לא היו במצב קליני לדבר. כך המשכנו במסע עד שהגעתי לרחוב אלנבי פינת רחוב ביאליק ושם מצאתי הומלס צעיר ושכוב על קרטון. ניגשתי אליו, לחצתי את ידו והתחלנו לשוחח. “אתה מעוניין לצאת מהרחוב?”, שאלתי. “מאוד”, ענה בקול חלוש. “איך הגעת למצב שאתה ברחוב?”, התעניינתי. “זה סיפור ארוך מאוד”, אמר. הוא הוסיף ואמר שזאת הנקודה הקבועה בו הוא נמצא וקבענו שאגיע למחרת היום על מנת שאכיר אותו טוב יותר. “קוראים לי ירוסלב”, אמר לפני שהלכתי, “תחזור”.

הגעתי הבוקר. את הקרטון שלו תפס הומלס אחר. שאלתי איפה ירוסלב אבל דייר הקרטון החדש לא הצליח בכלל לענות לי. אשוב גם מחר. וגם ביום שאחרי. בסוף אמצא אותו.

אתמול פרסמתי בפייסבוק שלי סטטוס נלהב על איתור ההומלס. אחד החברים כתב “למה אתה צריך צוות חדשות בשביל לעשות מעשה אצילי?”. האמת שאני לא צריך וגם לא יזמתי זאת. מצד שני, מישהו חיצוני שקרא את הרשימה עזר לי לעזור לעצמי. על אותו המשקל אפשר לשאול “למה בכלל לפרסם רשימה ציבורית?”. זאת בדיוק ה-מהות של פרסום רשימה. לצעוק את החלומות והמשימות שלך, לבקש עזרה ותמיכה, לקבל תמריץ מאחרים. אני לא מחפש חשיפה (קיבלתי עד היום מספיק חשיפה לשני אגואים) וגם לא לייקים או חיזוקים להיותי אדם טוב או לא. אני רוצה להגשים את הרשימה שלי. זה הכל. אם צוות חדשות הצליח להניע אותי לפעולה – הרווחתי.

ומה באשר לשאר המשימות?

בשבועיים האחרונים הייתי עם שפעת שלא הרפתה. מרבית המשימות סבלו מדחייה. מצד שני, הרשימה תופסת תאוצה  מטורפת. אני רץ פעמיים בשבוע כשישה קילומטרים (ומדובר כאן על מקרה קלאסי של בטטת ספורט), אני ממשיך לייצר מגע עם אנשים הקשורים לאופרה וינפרי, מספר גופי שידור והפקה פנו אליי במטרה לבחון פירמוט הבלוג לתוכנית טלוויזיה (וזה מתכתב עם המשימה שלי למכור פורמט שכזה בפסטיבל הטלוויזיה שמתרחש בקאן) וגיבשתי קבוצת חברים ללימוד ערבית.

במקביל – זרם הרשימות של גולשים מהארץ והעולם ממשיך להגיע לאתר. גם רשימות בעברית (כאן) וגם רשימות באנגלית (כאן), הוזמנתי להעביר שבע הרצאות עתידיות בעניין “הרשימה”, להעביר קורס שלם על בלוגים בבית אריאלה (כאן) וכל יום טומן בחובו הפתעות אחרות. על הפוסט המתעד את כל הדברים הנלווים שצמחו מהרשימה הקליקו כאן. לעומת זאת, הכניסות לגרסה האנגלית של הבלוג נחלשו. אין לי את הזמן להשקיע בקידום האתר מעבר לים. אשמח אם תקליקו כאן על הגרסה שבאנגלית ותפיצו זאת במיילים, טויטר ופייסבוק לחברים שמעבר לים. אשמח אם גם תעזרו לי בהפצת הסרטון לאופרה וינפרי

 

נ.ב אני לא מאמין שכבר חלפו 80 ימים וכמעט רבע מהזמן אזל….



הגיבו לפוסט