פורסם על-ידי

לכתבה המלאה לחץ כאן

 

5.3.13

“תגיד, אז מה קורה עם אופרה וינפרי? רציתי לשאול אותך כבר מזמן אבל לא יצא לי”, הוא אמר לי כשפגשתי בו במקרה בשדרות רוטשילד.

“אני מקווה ששלומה בטוב”, השבתי.

“לא ברצינות”, הוא המשיך, “קורה עם זה משהו? קורה משהו עם הרשימה שלך?”.

“קורה הרבה. הייתי במשרד שלה בניו-יורק והשארתי לה מכתב אישי, שלחתי את אותו המכתב למאה מהעובדים שלה על מנת שיעבירו לה, התכתבתי עם אנשים שקרובים אליה ובדיוק היום בבוקר ישבתי עם איזה חבר שהוא איש פרסום והתייעצתי איתו מה לעשות על מנת לקדם את העניין. זה לא פשוט ואני לא האדם הראשון שמנסה. מצד שני, אני לא מתייאש”.

“בכלל קרה משהו עם הרשימה הזאת שלך? עשית מתוך הדברים משהו או שזה סתם?”.

“בטח שעשיתי! לא מעט דברים. רציתי מרתון, יש לי הזמנות לאירוח באוסטרליה ואני מקווה לעשות זאת בחודשים הקרובים, מצאתי פעילות להתמיד בה, במקום לצייר אני מפסל”, הגנתי בחירוף נפש על הרשימה שלי.

“אבל עברו כבר למעלה מ400 ימים, לא?”, הוא המשיך. “כן, עברו. עברו הרבה יותר מ400. אבל מה זה משנה? אין באמת משמעות למספר הימים וגם לא משנה אם אני משנה סעיף כזה או אחר ברשימה שלי או מצליח להגשים אותו. העיקר שאני עושה”.

“נשמע כמו תירוצים”, הוא המשיך.

“נשמע לי כמו גמישות”, סיכמתי את השיחה.

********

ב2.5.2011 יצאתי לדרך עם בלוג “הרשימה”. לטובת מי שלא מכיר את הבלוג וסיפורו להלן תקציר: מאז ומתמיד אני כותב רשימות עם יעדים תקופתיים לעצמי. זה עוזר לי להתפקס ובעיקר להתקדם ולכבוש עוד יעד ועוד חלום ולחיות תמיד בהגשמה עצמית מלאה. כמה שבועות לפני פרסום הבלוג שלי, עשיתי סדר בבית ונתקלתי ברשימה ישנה שכתבתי. עיינתי בה וגיליתי שאת כל הדברים הלכאורה גדולים הגשמתי (להוציא ספר, תפקיד בתיאטרון, להקים עסק וכו’) ודווקא את הדברים הקטנים (חדר כושר, חוג ציור, ללמוד צרפתית) לא הצלחתי להגשים. התחלתי לחקור ביני לבין עצמי ואז עם משפחה וחברים מדוע יש דברים שאנחנו מצליחים להגשים ומדוע יש דברים אחרים שאנחנו לא מצליחים להגשים. התחלתי לחקור מה מניע אנשים (ואותי) ומה גורם לחלק לחיות בהגשמה מלאה ולאחרים לחיות בתחושת החמצה ותסכול. אגב, את המסקנות תוכלו למצוא לאורך ורוחב הבלוג.

בשלב מסוים החלטתי לפתוח את הבלוג הזה ולפרסם בו רשימה. תוך יום הבלוג נחשף ל500 אנשים, תוך שבוע לאלפיים אנשים והמספרים הלכו וגדלו. אנשים מכל רחבי המדינה והעולם (הבלוג גם באנגלית) נכנסו, קראו, הגיבו וביקשו לסייע לי. מאות אנשים ביקשו לסייע לי בהגשמת הרשימה שלי ועל הדרך ביקשו לפרסם את הרשימה שלהם. במהלך החודשים שחלפו קיבלתי הצעה להוציא ספר המבוסס על הבלוג, ניהלתי משא ומתן להפיכת הבלוג לתוכנית טלוויזיה (זה עדיין במגעים) והתחלתי לקבל אינסוף פניות לקיים הרצאות על נושא הרשימה שלי והגשמה עצמית. בין היתר, ומבלי להתכוון, הגדלתי את הכנסותיי כתוצאה מהזמנת הרצאות בארגונים גדולים כמו גם באירועים פרטיים וקטנים. החלטתי להגיע לכל מי שפונה אליי. הרווח הנפשי והכלכלי היה מיידי ועצום. כתבתי על זה פוסט הנקרא “המתנות שקיבלתי מהרשימה” – הקליקו כאן.

יצאתי למסע וירטואלי ומציאותי שכלל עשיית וי על חלק מהמשימות, התקדמות בצעדים קטנים למימוש הרשימה והגעתי ללא מעט תובנות על עצמי, המין האנושי, החיים והגשמה עצמית. עד כאן תקציר הפרקים הקודמים.

ונחזור לההוא מהשדרה והסקפטיות שנזרקה לעברי.

234327

אולי השיעור הכי גדול שלמדתי מאז שיצאתי לדרך עם הבלוג הוא שיעור בגמישות. האמת שאת השיעור בגמישות התחלתי ללמוד כבר לפני כמה שנים טובות אבל “הרשימה” רק מזכירה לי זאת שוב ושוב ושוב. בפעם הראשונה שהייתה לי הארה לגבי גמישות זה קרה כששיחקתי ב”שיר שלנו”, היו ימים שהיינו צריכים לצלם 50 סצנות. שאפתי שבכולן אשחק כמה שיותר מדויק וטוב. יום אחד, אחרי הלקאה עצמית, על סצנה מחורבנת ושיחה עם הבימאית הבנתי שלא כל סצנה יכולה להיות סצנה שתהיה מועמדות לאוסקר. אפילו לא לפרס מסך הזהב ז”ל. כי יש שאיפות ויש מציאות. ובמציאות בה מצלמים 60 סצנות ביום בקצב של עשר דקות לסצנה אי אפשר לצאת מריל סטריפ.

הבנתי זאת, באותה התקופה, גם בעקבות שיחה עם העורכת שלי בעיתון בו עבדתי. נזפתי בה על כך שלא ערכה כהלכה כתבה ששלחתי לה. “היא יצאה מרושלת כי סמכתי עלייך שתהדקי אותה”, סימסתי לה בכעס כשהכתבה פורסמה. “אתה הצרה האחרונה שלי מבין הכתבות שהיו לי השבוע לערוך. לפעמים יש לי זמן להגיע אלייך ולפעמים לא. הכתבה הייתה בסדר גמור. חוץ מזה, כשמייצרים כל שבוע כתבה אי אפשר שכל אחת מהן תהיה כתבה זוכת פוליצר”. זאת הייתה תזכורת שנייה, בפרק זמן קצר, שצריך לדעת  להרפות ולקבל באהבה ובחיבוק שכעושים דברים על בסיס קבוע לפעמים נפגשים עם הבינוניות וזה אנושי ובסדר. אני מניח שחלק מכם יגידו לעצמם עכשיו: איזו תובסנות! כן כל סצנה צריכה להיות הכי טוב שיש וכן כל כתבה צריכה להיות הכי הכי שיש. זאת תמיד השאיפה שלי. לא תמיד התנאים מאפשרים זאת.

DSC00038—-> משהו מהימים הרחוקים ההם…

בשיעורים  שעברתי במהלך השנים נזכרתי כשיצאתי לדרך עם פרויקט “הרשימה”. הבנתי שניסוח יעד כזה או אחר שלי לא תמיד היה לגמרי מדויק ועליי לנסח את עצמי מחדש. במקום לכתוב “להתחטב ולעשות קוביות בבטן” הלא ריאלי עבור בטטה שכמוני הבנתי שהניסוח צריך להיות “לאתר ענף ספורט שיגרום לי להתמיד”. דרך אגב, מצאתי אותו: פילאטיס. אבל השיעור הכי גדול שלמדתי, תוך כדי תנועה, הוא להיות גמיש וסלחן לעצמי. לא הצלחתי להגשים את היעד? לא נורא. ניסיתי. כנראה שיש סיבה שלא הצלחתי להגיע עד ליעד הרצוי וזה הזמן לכוון את הGPS מחדש.

gps

כל בוקר אני מכוונן את עצמי מחדש. אני עובד על הגמישות הפיזית שלי בפילאטיס ומנצל את זמן המתיחות הפיזיות על מנת להרהר על הגמישות הנפשית שלי. את הרשימה שלי אמשיך להגשים. וגם את אופרה וינפרי אפגוש בסוף. זה בסך הכל עניין של זמן. אני לא ממהר לשום מקום.



2 תגובות to “תגיד, אז מה קורה עם אופרה וינפרי?”

  1. אלינור גורנשטיין הגיב:

    אתה מהמם. ו”הרשימה” שלך מצוינת. קניתי לי אותה ליומולדת, ומאז גם לבעלי ולגיסתי.
    גם אני עובדת עם רשימות כבר שנים ואין כמו ללמוד ממקצוענים כמוך. השראה. בטוחה שניפגש בהמשך. מאחלת לך רק טוב!

הגיבו לפוסט