פורסם על-ידי

לכתבה המלאה לחץ כאן

ב1.5.2011 הצבתי לעצמי עשר משימות לביצוע תוך 400 ימים. להתחטב, לפגוש את אופרה וינפרי, ללמוד שפה זרה, לשקם הומלס ולהקיף את אוסטרליה הן רק חלק קטן מהרשימה שלי. בינתיים מאות אנשים הצטרפו למסע וכתבו רשימות משלהם (כאן). בלוג “הרשימה” מתעד את מסע הכיבושים, ההצלחות, הכשלונות ובעיקר את המחשבות שלי. אם נחשפת ל”הרשימה” רק עכשיו אני ממליץ לך להתחיל את המסע על ידי הקלקה כאן. להזמנת הרצאה על הגשמה עצמית באמצעות רשימה ניתן ליצור קשר באמצעות כפתור ה”צור קשר”. קריאה נעימה!

22 ימים למסע, נותרו עוד 388 ימים.

 

22.5.2011

השבוע הלכתי עם שירה, הבת שלי , לטיול בחוף הים. שירה תהיה בקרוב בת שנתיים וחצי ונדמה לי שבשלב הזה של חייה היא לא מפחדת מכלום, אפילו לא מאותם הרגעים בהם אני עושה פרצוף כועס, משנה את טון הדיבור שלי לרציני ביותר ואומר לה “הגיע כבר הזמן ללכת לישון”. שירה, כמו הרבה ילדים אחרים, לא מפחדת מהחושך, לא מהים, לא מגובה רב, לא מאוכל רותח, לא ממטוסים, לא ממכוניות, לא מחיות, לא מכביש סואן, לא מהתגלגלויות פרועות מהמיטה או קפיצות מהמזרון, לא מהשמנה, מרזון, משפע או ממחסור. התבוננות בשירה גרמה לי להבין שאין מטען גנטי הנקרא “פחד” אתו אנחנו נולדים. גם אם המדע או מחבר הספר “הקוסם מארץ עוץ” יטענו אחרת.

כשהיינו בחוף הים, היא ביקשה ממני להיכנס אל תוך המים. למרות שהיינו נטולי בגד-ים והיה קצת קריר הרשתי לה להיכנס אל תוך המים הקפואים של ימי האביב הראשונים. היא צהלה משמחה ורצה בהתלהבות אל תוך הים השחור. אחרי שלושים שניות, נטולת מצופים ובגדים, היא כבר הייתה שני מטרים בתוך הים הגדול והאינסופי כשאני מנפנף לה לשלום ועוצר בעצמי שלא לצרוח “תחזרי! שלא תטבעי!”. הסתכלתי על שירה שמעולם לא למדה שחייה (אלא אם שישה מפגשי בריכה בגיל חצי שנה הופכים תינוק לדולפין) וראיתי מול עיניי יצור קטן נטול פחדים ופתאום הבנתי שבעצם הסביבה הבוגרת היא שנוטעת בנו את כל הפחדים כשאנחנו הופכים גדולים.

 

 

נזכרתי, לפתע, איך כילד קטן הייתי שוחה ביום הכי סוער אל לב ים, ומשחק לעצמי במשחקים דמיוניים על ספינה טובעת שאני, הניצול היחידי ממנה, נקלע לאי בודד. לא חשבתי על כך שקיימת סכנה מוחשית לחיי עד ליום שבו הוריי והסביבה החדירו בי את הפחדים על סכנות ומוות. מתי התחלתי לפחד מטיסות? ביום שבו נחשפתי לסרט אימה על מטוסים מתרסקים. מתי התחלתי לפחד ממאכלים מסוימים? כשהפחידו אותי שתכאב לי הבטן. מתי הפסקתי לפחד מכל הפחדים שלי? כשחקרתי ולמדתי איך הדברים עובדים והבנתי שהסיכוי להתרסקות מטוס הרבה יותר נמוך מן הסכוי לתאונת דרכים.

כהורה, אני מנסה שלא לנטוע בילדה שלי פחדים ולהשאיר אותה חלקה ופתוחה לחוויות החיים. להזהיר בעדינות, בזהירות וברמיזות. למה להפחיד אותה שאפשר לטבוע בים כשהים שקט ושליו אין שום סכנה לחייה? למה להפחיד אותה במושג ‘מוות’ כשהיא פגשה את החיים רק לאחרונה? ההצצה שלי בשירה הצוהלת בים העניק לי תזכורת לכך שמרבית פחדיי הם תוצאה של לחצים סביבתיים. של אנשים שמזהירים אותי, שדואגים לי, שאוהבים אותי אבל בו זמנית מוציאים את הרוח מן המפרשים שלי, מלחיצים ומדאיגים.

כשהייתי בקאן, נתקפתי במיני התקף חרדה שכל המסע הזה של “הרשימה” מיותר ואווילי (חלק מהמחשבות נבעו ממקורבים שלא מבינים את “השיגעון” שלי. אבל על כך בפעם אחרת) ושאין בו שום תרומה לעצמי או לאחרים. היו לי אפילו מחשבות על גניזת הפרויקט בטרם יתפוס תאוצה. אלא שאז החל פרץ של מיילים ותגובות מישראל ומן העולם כולו. ההפתעות נוחתות על שולחני מדי יום, ואפילו קיבלתי הצעת עבודה לכתוב עבור מגזין אמריקאי… ברגע שניטרלתי את הפחדים שלי מפני “מה יגידו”, “מה יחשבו”, “איך אתמודד עם הצלחה / כישלון של המיזם?” – הצלחתי לראות את התרומה האדירה של הרשימה לחיי.

השאלה שחוזרת בכל המיילים שאני מקבל היא “ומה יהיה אם תכשל?”. והתשובה שלי היא “כלום לא יקרה. לפחות אדע שניסיתי”. ‘המשחק’ הזה לגמרי שלי ואני הוא זה שקובע את הכללים. אם ארגיש שאני זקוק לעוד מאה ימים של פעילות – אוסיף אותם ל-400 הימים שקבעתי לעצמי במקור, ואם ארגיש שאני מבזבז את זמני – אסגור את הבלוג מחר בבוקר.

 

 

יש ששואלים אותי אם אני נשען על תיאורית “הסוד” שמעודדת אנשים לחשוב בחיוביות ולזמן לחייהם את השפע, ואחרים שואלים אם הפכתי לאדם רוחני. התשובה לשתי השאלות הללו הן שליליות (למרות שאני מאוד בעד “הסוד” וגם פתוח לתיאוריות ‘רוחניות’). ‘הרשימה’ היא בעיניי חוזה שאנחנו חותמים עם עצמנו, כשההחוקים – דינמיים ואווריירים. ניתן לשנות אותם כל הזמן.

ומה באשר למשימות שלי?

בשל היעדרותי מן הבית למשך שבוע וחצי, מרבית המשימות סבלו מהזנחה. בינתיים ההישג הכי גדול מתרחש דווקא בגזרה שחשבתי שתהיה הכי מורכבת: אופרה ווינפרי. לא מעט אנשים ששותפים לאהדה שלי כלפיה שלחו לי לינקים לאתר האינטרנט שלה וכתובות מיילים של אנשים הקשורים אליה. הייתה אפילו מי ששלחה לי את כתובת המגורים שלה בשיקגו. דירה אחת מתוך שלל דירות. המכתב יצא אל דרכו.

 

 

משימות קוביות הבטן נתקעה גם היא בשל אכילת יותר מדי קוביות שוקולד בימים האחרונים. מצד שני, סוללת תזונאים, מאמני כושר ומספר חדרי כושר הציעו לי את עזרתם החינמית. נראה לי שאין מנוס ולהצטרף לקבוצת הרצים מהפייסבוק (כאן) שהציעו לי לרוץ איתם. אין מנוס. השבוע אני מתחיל לרוץ!!! יום שלישי, 19:30 בערב. אני מתחייב. אין לי מושג איך בן אדם שהבריז מכל שיעורי ההתעמלות אמור לשרוד זאת, אבל יש מי שאומרים לי שהכל בראש? זוכרים? פחדים הם מפלצות שאנחנו יוצרים!

יצרתי קשר עם משרד החינוך על מנת להבין מה נדרש ממני על מנת להשלים את הבגרות שלי; שלחתי מיילים לצרפת בנוגע ללימודי הצרפתית; שלחתי מייל ליחידה המטפלת בדיירי הרחוב בתל אביב ואישיות בכירה בפוליטיקה הבטיחה לסייע לי בהקמת עמותה למען ילדים. בינתיים אני ממשיך לזרוע זרעים רבים ובעיקר קורס תחת מאות מיילים ותחת יותר מדי שעות שלא ציפיתי להשקיע בכל “המסביב”.

אנקודטה משעשעת: בקאן סיפרתי לעיתונאית בריטית על “הרשימה” היא התרגשה וסיפרה לי שכבר שבע שנים היא משחקת משחק בשם “12” עם החברים הכי טובים שלה. כל שנה , מתכנסים חבריה הפזורים בכל רחבי אנגליה, בבית של אחד החברים, הם שולפים דף ועט וכותבים לעצמם 12 משימות ויעדים להגשמה בשנה הקרובה. שנה אחר כך הם נפגשים וחושפים את הרשימות וההתקדמות. אני יודע מה אני הולך לשחק עם החברים שלי במנגל הקרוב שלנו…



הגיבו לפוסט