פורסם על-ידי

לכתבה המלאה לחץ כאן

 

ב1.5.2011 הצבתי לעצמי עשר משימות לביצוע תוך 400 ימים. להתחטב, לפגוש את אופרה וינפרי, ללמוד שפה זרה, לשקם הומלס ולהקיף את אוסטרליה הן רק חלק קטן מהרשימה שלי. בינתיים מאות אנשים הצטרפו למסע וכתבו רשימות משלהם (כאן). בלוג “הרשימה” מתעד את מסע הכיבושים, ההצלחות, הכשלונות ובעיקר את המחשבות שלי. אם נחשפת ל”הרשימה” רק עכשיו אני ממליץ לך להתחיל את המסע על ידי הקלקה כאן. להזמנת הרצאה על הגשמה עצמית באמצעות רשימה ניתן ליצור קשר באמצעות כפתור ה”צור קשר”. קריאה נעימה!

51 ימים למסע, נותרו 349 ימים

19.6.2011

כשהתעוררתי היום משנת הצהריים שלי (כן, אני חי טוב 🙂 ) הייתה לי הארה: אני רוצה ללמוד ערבית! זאת לא הפעם הראשונה בחיי שאני משתעשע עם המחשבה הזאת. כבר הרהרתי בזה בעבר וגנזתי את המחשבה הזו מכל כך הרבה סיבות ותירוצים שבגללם אני תמיד גונז משימות, שאיפות וחלומות. אתם מכירים את זה, לא? “אין לי זמן” ,”אין לי כסף”, למה זה טוב?”, “עם מי אני אדבר ערבית?”, “מה יצא לי מזה?”, מה פתאום באמצע החיים ללמוד ערבית?”, “אומרים שעדיף ללמוד יידיש ולשמור על השפה הנכחדת” ועוד שלל סיבות והסברים משכנעים שהשדים השליליים שיושבים לי על הכתפיים אוהבים ללחוש לי באוזן. אבל היום בצהריים, התחושה בבטן, הייתה לגמרי שונה. משהו פתאום הרגיש לי נכון. קול פנימי אמר לי שזאת בעצם משימת הלימוד שחיפשתי לעשות עלייה וי. הבנתי באופן סופי שאני חושק ללמוד ולעורר את תאי המוח הרדומים שלי אבל שאני לא רוצה ובעיקר לא צריך להשלים בגרות בגיל 34 ושצרפתית היא אולי שפה יפה ושימושית למסע השופינג הבא בפריז אבל מה שאני בעצם צריך ורוצה לדעת הוא לדבר ולהבין ערבית.

כבר זמן רב שאני מרגיש כישראלי, בלי קשר לדעתי הפוליטית המאוד מבולבלת ולא מגובשת שמורכבת מקצת שמאל, הרבה מרכז וקצת ימין שחובה עליי לדעת לדבר ולהבין ערבית. שאם אני חי בתוך אזור שבו השפה המרכזית ששולטת היא ערבית אז אני צריך להתאמץ לצאת מהנוחות של עצמי ולנסות להכיר את הצד השני מעבר לסתם איזו תוכנית טלוויזיה מהילדות או שיר ילדים שהמורה לערבית לימדה אותי ביסודי.

 

 

הבנתי (בין השאר בעקבות ראיון שקיימתי לאחרונה עם אנטוניו בנדרס הספרדי שלמד אנגלית ומדבר על חשיבות לימודי שפות) שללמוד שפה זה להכיר תרבות שלמה. אני מאמין שברגע שאבין ערבית חלק מהדברים שנשמעים לי כעת כמו רצף מילים לא ברורות עם המון פרשנות מעוותת מהמוח שלי עשויים להשמע הרבה יותר רכים. מכירים את זה שאתם שומעים רוסית ובטוחים שנובחים עליכם? חשבתי שאם אדע לדבר ערבית אולי גם אוכל להשמיע ולומר את דעתי בקול רם. אני יודע שהבלוג בגרסתו האנגלית הגיע לאיראן, פקיסטן, סודן, מצרים ועירק. קיבלתי לא מעט מיילים ותגובות מהעולם הערבי. ראיתי שיש בצד השני אנשים פשוטים, כמוני, שרוצים לתקשר וסקרנים לדעת מה קורה בחיי הלילה של תל אביב או בירושלים ולא מעוניינים בכלל לדבר פוליטיקה.

 

18א

מסעדת גורמה בלבנון

 

היו הרבה דברים בשבועות האחרונים שגרמו לי להבין שערבית היא בעצם ה-שפה שאני רוצה ללמוד. מעיין סימנים משמיים שכיוונו אותי לזה. זה התחיל בצפייה בסרט דוקומנטרי על המהפכה המצרית שחשף בפניי אנשים “רגילים” מהרחוב שלא זוכים לחשיפה בתקשורת העולמית שאוהבת את הערבי שלהם צועק ונובח (בדיוק כמו שבצד השני התקשורת אוהבת את היהודי שלה מתלהם וכובש), והמשיך בהזמנה מפתיעה להצטרף למשלחת אנשי תרבות שיוצאת (מחר) מישראל לאוסלו על מנת לפגוש עמיתים מקבילים מהרשות הפלשתינית במטרה לנסות וליצור יחד יצירה תרבותית. כמובן שכבר שריינתי בלוח הזמנים של המפגש הרצאה על “הרשימה”. בנוסף לכל זה היו לאחרונה כמה שיחות מרתקות. אחת מהן עם ישראלית שלמדה איראנית ומנהלת שיחות פייסבוק מרתקות עם איראנים ובמקביל הייתה לי שיחה לילית ומקסימה עם מרוקאי מוסלמי שהתארח אצלי יחד עם חבר מאירופה. כשרואים את “האויב” מקרוב ומבינים שלא תמיד הקודקודים משקפים את מה שקורה למטה הבנתי שאני חייב להכיר את הצד השני לעומק.

 

18ב

לא, זה לא יפו העתיקה. זה לבנון

 

אבל מה? עכשיו? אחרי 51 ימים להחליף שוב פעם משימה? מה אני ליצן? כל פעם שבא לי משהו אחר אני משנה את דעתי? כן! זה היופי במסע החיים. להתבגר, להתפקס ולהבין מה אנחנו באמת רוצים וצריכים. הפחד הכי גדול שאני נתקל בו מאנשים שרוצים להעלות רשימות לבלוג הוא הפחד מ”מה אם לא אצליח” ו”מה אם בדרך אתייאש?”. התשובה החוזרת שלי לכל אותם חוששים: “היי, זה בסדר. החוקים והכללים בידיים שלכם ומותר לשנות את המשימות. כל זאת, כמובן, כל עוד לא מחליפים כל חודשיים את המשימות ומבזבזים את הזמן שאוזל בשעון החול בדרך להגשמת החלום”. במהלך המסע שלי החלפתי כבר שתי משימות וזו הפעם השלישית וככל הנראה האחרונה בה אדייק את עצמי. מסע הרשימה עוזר לי להתפקס על מה שאני באמת רוצה וצריך ואין לי שום בעיה לחשוף את נייר הטיוטא והמחשבות שלי. אני יודע שחלק לא קטן מהדברים כבר זזו משמעותית ויש לי מספיק זמן על מנת לערוך עוד כמה שינויים.

וכמו שאמרה לי אודטה החכמה: יש אנשים שמקבלים רשיון נהיגה אחרי 5 שיעורים, וכאלה שאחרי 100. בסוף כולם נוהגים. ניראה לך שלמישהו איכפת כמה שיעורים לקחת עד הרישיון המיוחל? והרישון הוא המשימה, והשיעורים הם מספר הפעמים שהחלפת אותה במדוייקת יותר.

אז אחרי 51 ימים להלן הרשימה המדויקת:

לרוץ את ריצת הלילה של נייקי (ועל הדרך להתחטב)

להתראיין באל-ג’זירה (אבל קודם ללמוד ערבית)

להציל נפש אחת בישראל (במילים אחרות: למצוא בית להומלס)

להקים עמותה עולמית למען ילדים (ולדאוג שהכסף יגיע ליעדו ולא רק למנהלים של העמותה)

לראיין את ההשראה אופרה וינפרי (ושהריאיון ישודר בערוץ הטלוויזיה החדש שלה)

להקיף את היבשת האוסטרלית (מבלי להוציא שקל אחד. גם לא דולר אוסטרלי)

לתרגם את שני ספריי לאנגלית ולמצוא הוצאה שתוציא אותם ברחבי העולם

למכור פורמט טלוויזיוני של “הרשימה” (בפסטיבל הטלוויזיה הבא בקאן)

מעבר לכך, התחייבתי לנסות ולסייע לשני אנשים שיפרסמו את הרשימות שלהם להגשים סעיף אחד מהרשימה. אתם מוזמנים להמשיך ולהעלות את הרשימות שלכם. לא מעט ממפרסמי הרשימות כבר נמצאים בתוך תהליך עמוק של שינוי בחייהם והגשמת יעדים וחלומות.

רוב המשימות מתקדמות בקצב משביע רצון וכל מה שנותר לי לומר בינתיים הוא זה….

 

 

פרטים נוספים בקרוב…



הגיבו לפוסט