פורסם על-ידי

לכתבה המלאה לחץ כאן

 

ב1.5.2011 הצבתי לעצמי עשר משימות לביצוע תוך 400 ימים. להתחטב, לפגוש את אופרה וינפרי, ללמוד שפה זרה, לשקם הומלס ולהקיף את אוסטרליה הן רק חלק קטן מהרשימה שלי. בינתיים מאות אנשים הצטרפו למסע וכתבו רשימות משלהם (כאן). בלוג “הרשימה” מתעד את מסע הכיבושים, ההצלחות, הכשלונות ובעיקר את המחשבות שלי. אם נחשפת ל”הרשימה” רק עכשיו אני ממליץ לך להתחיל את המסע על ידי הקלקה כאן. להזמנת הרצאה על הגשמה עצמית באמצעות רשימה ניתן ליצור קשר באמצעות כפתור ה”צור קשר”. קריאה נעימה!

47 ימים למסע, נותרו 352 ימים…

15.6.2011

בתחילת השבוע התעוררתי מצפצוף האייפון שלי. ידידה פייסבוקאית שלחה אליי מייל נטול מילים אליו צרפה לינק קצרצר. הקלקתי ולהפתעתי / תדהמתי / שמחתי / עצביי (חוויתי הכל בשלושים שניות!) ראיתי בלוג בעל שם כמעט זהה לבלוג “הרשימה” וקונספט כמעט דומה. הצצתי בבלוג וחייכתי לעצמי. יד הגורל או העתקה? האמת? לא באמת מטריד אותי. אני מפרגן למי שמצא את אושרו ובלוגו. כך חונכתי על ידי אימי מגיל צעיר. “יש בעולם מקום לכולם ואף אחד לא תופס את המקום לאף אחד”, נהגה לומר לי בילדותי, “תשקיע בשלך, תהיה טוב ותבלוט”. המשפט הזה מלווה אותי מאז ולכן מעולם לא חוויתי את הרגש הזה שנקרא קנאה. קל לי לפרגן מכל הלב לאנשים טובים שראויים לפרגון. כשאני רואה קולגה מקבלת משרה חלומית שחלמתי עלייה אני לא מקלל אותה בליבי אלא אומר “איזה כיף לה! גם אני אגיע לשם!”. חבל לי על בזבוז האנרגיה במחשבות שליליות. לחשוב על הדשא הירוק של השכן, גורם לך לשכוח את להשקות את הדשא שלך.

חשבתי ששמתי את הבלוג ההוא מאחוריי אבל אחרי יומיים קיבלתי מייל נוסף מגולש שקורא את “הרשימה”. “אתה יודע שהקימו בלוג דומה לשלך?”, כתב , “תראה מה החצופה כתבה על המשימות שלך: ‘נתקלתי בבלוג של יובל אברמוביץ’ אחד. לא הכרתי את הפרוייקט הזה, אבל הוא עורר בי לא מעט מחשבות על הפער בין הרשימה ההישגית והמוחצנת של אברמוביץ’ לבין משימות שעיקר פעולתן בהוויה הפנימית, מסע קסם נטול מטרה קונקרטית”. חייכתי לעצמי. לו הייתה טורחת לקרוא מעט אולי הייתה מצליחה לרדת לעומק הדברים ולכוונות שמאחורי המשימות הלכאורה מוחצנות שלי. האם המשימות שלי צריכות לעסוק בטיפוח החצר שלי וגידול דגי זהב בשביל שיהיו צנועות ויתאימו לחיים של אחר? מצד שני, באמת לא נמקתי מספיק את המניעים שלי למשימות וזאת אעשה מיד…

 

17

 

שלושה ימים אחרי המייל האחרון התפרסמה באתר האינטרנט XNET כתבה מפרגנת על “הרשימה”. הצצתי בתגובות. אני אוהב טוקבקים. מאוד. בשלב מסוים בקריירה שלי התחלתי להנות ממירמורם של אנשים אנונימיים. באופן ביזארי זה אפילו נותן לי כוח. “400 ימים זה מלא זמן. לא כזה ביג דיל”, “לא ישים למי שיש ילדים על הראש”, “איזה רשימה הזויה יש לו”. עניתי להם בטוקבק משלי. אם להם מותר לכתוב עליי, למה אסור לי להשיב? אז למה בעצם אני לא מוטרד מהערות עוקצניות של אחרים מכיוון שהדברים האלה נשארים מחוץ למעגל החיים שלי. בשלב מסוים בחיי, הבנתי שעל מנת להתקדם ולפרוח אני רוצה ובעיקר חייב להקיף את עצמי באנשים חיובים ומוצלחים ממני. כאלו שיתנו לי השראה, יעודדו אותי להעיז ושאשאף ללכת בדרכם. לפני שלוש שנים לערך “התגרשתי” ממרבית האנשים שהקיפו אותי. גם בהיבט הרומנטי, גם בהיבט החברי ואפילו מאנשים במשפחה. יש שיגידו שבניתי לי ממלכה של אשליות בה הכל ורוד אבל מבחינתי זאת הממלכה שלי ולאנשים ממורמרים פשוט אין כניסה. החיים מורכבים גם כך ואני לא זקוק לאנשים שיכבידו לי על מסע החיים.

 

 

השבוע נתקלתי בספר מופלא בשם “להרחיק את האנשים הרעילים” מאת ד”ר ליליאן גלאס. בלעתי אותו תוך 24 שעות. פנקו את עצמכם ב”שבוע הספר” עם הספר הזה וטהרו את הסביבה שלכם מאנשים ממורמרים ורעילים. אחת החברות שהרחקתי מחיי לאחרונה היא בחורה חיובית מאוד שמקיפה את עצמה תמיד באנשים ממורמרים. לא יודע למה? אולי הבחירה שלה להיות עם אנשים לא מוצלחים גורמת לה להרגיש מוצלחת מהם. המרמור שלהם, אפילו שהיא לא רואה זאת כך, דובק בה. היא הפכה להיות אדם פאסיבי וכל היום טורחת לציין בקול רם “אני הכי מאושרת שאי פעם הייתי”. איש מאושר הוא איש מאושר ולא צריך להכריז על כך בקול רם כמו שאדם שיש לו חיי מין משובחים לא מתפאר כל היום על משגליו.

ובאשר למשימות

כבר הרבה זמן שאני רוצה להסביר מה בעצם עומד מאחורי כל משימה ומשימה. הגיע הזמן.

 

 

משימת קוביות הבטן שהפכה למשימת ריצת הלילה של נייקי (10 ק”מ) בנובמבר נולדה בגלל הרצון שלי להלחם בכל מיני מפלצות רעילות שחיות לי בראש מאז תקופת הנכות שלי בגיל 16. באותה התקופה העלתי משמעותית במשקל שלי כתוצאה מהישיבה על כסא הגלגלים, התרופות, הזריקות והטיפולים הרפואיים. אומנם מאז חלפו שנים והשלתי קילוגרמים אבל בראש נשארה התמונה ההיא מהכסא. עשרים שנים שלא הייתי בחוף הים ללא חולצה. הגיע הזמן להפטר מהמשא ההוא ואני מאמין שמשימת החיטוב תסייע לי נפשית ופיזית. בינתיים אני מתקדם משמעותית במשימה הודות למדריך ספורט יוצא דופן בשם טל סתיו שייבא מארצות הברית שיטת ריצה מבריקה. אתמול, לדוגמא, רצתי ברציפות חמישה קילומטרים. בשביל מי שלא רץ מאז כיתה ב’ מדובר בהשג של ממש! תודה, טל. למעוניינים בהרחבה על שיטת הריצה מאמר טרי שפורסם היום

 

 

משימת לימוד הצרפתית למה צרפתית? בעיניי היא אחת השפות היפות ביותר שיש בעולם. אומנם היא פחות שימושית מאנגלית (שאותה, דרך אגב, אני חייב לשייף לקראת המפגש שלי עם אופרה וינפרי) אבל היא רומנטית, מקסימה ואולי גם תגרום לי לאהוב יותר את צרפת בה אני מבקר לאחרונה בגלל ענייני עבודה. חוץ מזה, נראה לי שהגיע הזמן להפעיל את תאי המוח שלי וללמוד משהו חדש.

 

 

אימוץ ההומלס ושיקומו לפני כשנתיים אימצתי הומלס. הסיפור הוא ארוך ומורכב וארחיב עליו בפעם אחרת. תוך הניסיון לסייע לו לחזור למסלול חיים נורמטיבי גיליתי את אטימות המערכת הציבורית והחלטתי שכשאתפנה אנסה להזיז מהלכים שיעזרו לנקות את הרחובות שלנו מהתופעה שהולכת ומתרחבת ומטרידה אותי כבן אדם שרואה אנשים בעליבות הכי גדולה שיש.

 

 

עמותה למען ילדים גם למשימה זו יש היסטוריה שנוגעת לניסיון שלי להתנדב במספר גופים בישראל. כמעט בכל העמותות, ללא יוצא מן הכלל, עברתי מסכת ייסורים על מנת שיקבלו אותי כמתנדב. גיליתי שיש לא מעט עמותות שמעדיפות להצהיר על חוסר בעזרה ולקבל כספים מתורמים מאשר לקלוט מתנדב. על אירוע פוקח עיניים במיוחד שאירע לי אכתוב בעתיד.

 

 

להקיף את אוסטרליה בגלל הנוף, בגלל החום של האנשים, בגלל אנשים מקומיים שהכרתי בישראל, בגלל “קרוב רחוק”, “שכנים”, קיילי מינו, ניקול קידמן וראסל קרואו (וזאת למרות שעברתי בירת מילה, ראסל). וגם בגלל שזה רחוק מאוד וכל הזמן אני אומר לעצמי “בשנה הבאה”. הגיע הזמן לעשות את זה לפני שכבר אהיה קשיש מדי בשביל להקיף את היבשת הזאת.

 

 

לפגוש את אופרה וינפרי כל מילה תהיה מיותרת. האישה הזאת היא השראה לחיוביות. לא משנה כמה מסחרית התוכנית שלה וכמה לפעמים הנושאים צהבהבים זאת אישה שהשכילה להשתמש בכוח הטלוויזיוני על מנת לעזור לכמה שיותר אנשים ולהפוך את התכנים שלה למעצימים. ההחלמה שלי מתקופת הנכות מוגדרת על ידי הרופאים שלי “נס רפואי”. אני מאמין שזה היה בזכות רצון וחשיבה חיובית. לתוכנית של וינפרי הייתה השפעה מסוימת על כך. כתבתי על זה כאן

 

 

פורמט “הרשימה” לטלוויזיה. אני אוהב לשחק. עשיתי את זה בטלוויזיה ובתיאטרון לא פעם (בימים אלו בהצגה שופרא ובסדרה “השועלים”). מפעם לפעם אני מקבל הצעות לתפקיד כזה או אחר. האמת? שום דבר (כמעט) לא מגרה אותי. מה שהיה נכון לי לגיל 25 לא מתאים לי בגיל 34. הבנתי את זה מזמן אבל יש אחרים בתעשיית הבידור שמנסים להחזיר אותי אחורה בזמן עם תפקידים משוכפלים למה שכבר עשיתי (אגב, את הטעות הזאת עושים המון בימאים ומלהקות להמון שחקנים אחרים שמוכנים לשתף פעולה רק בשביל להופיע). היום אני מחפש לעצמי תכנים אחרים שמתאימים לגיל, לזמן ולמקום (מגעים למשהו ספציפי נמצאים בשלב מתקדם) ובכל מקרה “הרשימה” זה הדבר שהכי הייתי רוצה לעשות בטלוויזיה. בימים אלו אני עובד על פרמוט הרעיון לטלוויזיה ונמצא במגעים ראשוניים על מנת לקדם את העניינים.

אגב, במסגרת נטרול הממורמרים מחיי אני בוחר שלא לדבר על “הרשימה” או להתייעץ עם אנשים שחושבים שהמייזם הזה הזוי, מיותר או מגלומני. ויש כאלו. גם במעגלים הכי קרובים אליי. זה בסדר. איש איש באמונתו.

יש לכם דרך לעזור לי עם אחת המשימות? רוצים לשלוח את הרשימה שלכם לפרסום בבלוג? כתבו אליי uvtlv1@gmail.com



הגיבו לפוסט