פורסם על-ידי

לכתבה המלאה לחץ כאן

ב1.5.2011 הצבתי לעצמי עשר משימות לביצוע תוך 400 ימים. להתחטב, לפגוש את אופרה וינפרי, ללמוד שפה זרה, לשקם הומלס ולהקיף את אוסטרליה הן רק חלק קטן מהרשימה שלי. בינתיים מאות אנשים הצטרפו למסע וכתבו רשימות משלהם (כאן). בלוג “הרשימה” מתעד את מסע הכיבושים, ההצלחות, הכשלונות ובעיקר את המחשבות שלי. אם נחשפת ל”הרשימה” רק עכשיו אני ממליץ לך להתחיל את המסע על ידי הקלקה כאן. להזמנת הרצאה על הגשמה עצמית באמצעות רשימה ניתן ליצור קשר באמצעות כפתור ה”צור קשר”. קריאה נעימה!

9 ימים לתחילת המסע, עוד 391 ימים לביצוע המשימות.

 

נכתב בקאן, צרפת. 9.5.2011

תשעה ימים חלפו מאז ש”הרשימה” עלתה לרשת ואני חווה נפילת מתח. אחרי כל ההתרגשות וההכנות הטכניות של ‘לפני’, העלייה לאוויר, שלל התגובות והחיזוקים (וגם סדרת חלומות הזויים על חתולים שפולשים לי לדירה – חברה טוענת שזה משול לפלישת הקוראים לחיי) אני חווה נפילת מתח מרסקת. זאת לא רק העובדה שעזבתי את חמ”ל המשימות והפתקים בדירה שבתל אביב לצורך סיקור פסטיבל קאן לעיתון “ישראל היום” אלא בעיקר הפחדים והחששות שזוחלים החוצה מהמחילות ומחלחלים לי אל תוך המוח.

כל מיני קולות בראש אומרים לי “למה היית צריך לעשות את זה?”, “אתה משועמם?”, ו”אם תתרסק בגדול לעיניי כולם?”. הפחד שמגיח בראש וצובע הכל בשחור הוא מה שאני מכנה שנים “המחלה הכי קשה של האנושות”. תחושת הפחד הוא נוראית יותר כמעט מכל מחלה. השיתוק הנוראי שברגע אחד מזנק עלינו ומאיים לגנוז את החלומות הכי כמוסים. לאורך חיי ראיתי יותר מדי אנשים קרובים ורחוקים, אהובים יותר ופחות שחיים בפחד תמידי. שנותנים לפחד לנצח את ההיגיון. שמפחדים לחשוף את ליבם בפני אחר, מפחדים להיכנס לזוגיות מפחד שיפגעו, מפחדים לסיים מערכת יחסים כושלת מהפחד שיישארו לבד, מפחדים לצאת לדייט מהפחד שידחו, מפחדים להשקיע כסף, ללוות כסף, להלוות כסף, להתפרע עם הכסף שלהם, להמר בו בחוכמה, לקחת סיכון או להכנס למינוס על מנת לנסות ולשפר את איכות חייהם (ראבק, זה כולה נייר!), לעבור דירה, לשנות מקצוע, לקחת החלטה ולעשות שינוי קטן בחייהם. הפחד הוא תכונה אנושית טבעית ולגיטימית אבל השאלה היא כמה מקום אנחנו נותנים לזה בתוך החיים שלנו? כרגע אני מנסה להלחם בפחד שלי מהתבזות שמשתלט עליי ומהדממה האלקטרונית שאופפת אותי בקאן ומעכבת אותי בקידום חלק מהמשימות.

כשעזבתי את הארץ הכנסתי לתוך המזוודה 2000 כרטיסי ביקור עם כתובת הבלוג על מנת לנצל את שהותי בפסטיבל שמרכז 4,000 עיתונאים מרחבי העולם. פתאום, מסיבה לא ברורה, אני מוצא את עצמי משותק ולא מסוגל לעמוד במשימה. נבוך ממה יגידו וממה יחשבו למרות שאף אחד (כמעט) לא מכיר אותי כאן. ברגעים של תעוזה מצאתי את עצמי מחלק את כרטיסי הביקור לקבוצת סטודנטים אמריקאים, לכתבת הטלוויזיה הפלשתינית (תוך כדי שאני מעודד אותה להעביר את המסר לצד השני. יהיה מעניין לקבל רשימות פלשתינאיות ולקרוא מה החלומות של השכנים שלנו, לא? גיליתי בשיחה עם העיתונאית שאפילו בית קולנוע אין בבית לחם) והגשתי כרטיסים לכמה עיתונאים יפנים שקצת נלחצו מכרטיס הביקור שנושא את הכותרת “עזרו לי בבקשה! יש לי 400 ימים…”.

 

 

בינתיים אני ממשיך להתנהל במיילים. מפיץ את הבשורה על “הרשימה” לכל מי שרק מספק לי מייל בארץ ובעולם. הדבר הכי מעליב הוא התעלמותם של אנשים מסוימים שאני פונה אליהם במייל בבקשה לעזרה. אני לא מצפה שכולם יתייצבו לצידי או יסייעו אבל מצפה למינימום נימוס של “לא מדבר אליי”, “לא מעניין אותי” או “אין לי זמן” ולא התעלמות ושתיקה וירטואלית. אולי זאת המשימה הבאה שלי? לגרום לאנשים להיות מנומסים ונדיבים יותר אחד כלפי השני?

אני חייב לאזור אומץ ולעשות מהלכים גדולים יותר. פסטיבל קאן הוא כנראה המקום היחידי בעולם בו אתה יכול לשבת בלובי המלון שלך ולראות משמאלך את ליידי גאגא שותה מילקשייק וניל או את אנטוניו בנדרס מושך כסף מקומי מהכספומט שבמלון. בדרך כלל, כוכבי הוליווד עטופים בסוללת מאבטחים ומוקפים בפמליה שמגנה עליהם. היו לי פה כמה הזדמנויות לשוחח עם אנשים שנמצאים מרחק קטן מאופרה וינפרי, אצלה אני רוצה להתראיין, אבל המבוכה תקפה אותי. ברגע אחד של אומץ קטן שלפתי כרטיס ביקור והגשתי אותו לאומה תורמן. אם זה לא יגיע לאופרה וינפרי, זה בטח יגיע לטרנטינו.

 

 

אז מה בכל זאת נותן לי כוח להמשיך במרוץ המטורף שהצבתי לעצמי? המיילים והתגובות שאני מקבל מגולשים שנחשפו לבלוג ומשתפים אותי בחלומות הכמוסים שלהם. חלקם עדיין מהססים אם לפרסם אותם בבלוג למרות שכולם מקבלים ממני תמיכה בסגנון “פרסום הרשימה הוא למעשה חוזה חתום שאתה יוצר עם עצמך”. יש לנו חוזה עם הבנקים, עם בעל הבית, עם השותפים, עם האהובים שלנו אבל עם עצמנו אנחנו אף פעם לא חותמים חוזה. הגיע הזמן להרים את המקלדת וליצור לעצמנו חוזה מחייב שיצבע את החיים שלנו בקצת יותר צבעים. הרוב מתרצים תירוצים של “אין לי זמן”, “אין לי חלומות” (אין לי חלומות?!? עדיף כבר למות!) או “אין לי רשימה”. זה כנראה, הפחד שלהם, שמשתלט.

בין המיילים שקיבלתי היו עשרות מיילים מרגשים. גבר שמצא את אשת חלומותיו במקום העבודה (למרות שהיא עדיין לא יודעת זאת) ומבקש עצה איך לממש את רגשותיו, אימא שמרגישה שהבת שלה לוקה בפאסיביות יתר וגורמת לחיים שלה לחלוף וגם כאלו שתהו ושאלו אותי “למה הצבת לעצמך משימות שטחיות כל כך?”. את התשובות ללמה אלו המשימות שבחרתי אפרסם בפוסטים עתידיים. מה שבטוח הוא שלכל אחת מהן יש הסבר קצת יותר עמוק ממה שאולי זה נראה. כן, גם למשימת קוביות הבטן.

ומה באשר למשימות עצמן?

על מנת להגשים את כל המשימות ובעיקר את הבינלאומיות שביניהן אני חייב להגיע לתהודה עולמית!!! פניתי לעיתונאים בחו”ל עם הלינק לגרסת הבלוג באנגלית (שחלקם צייצו בטויטר שלהם את הבלוג), השארתי הודעות בקירות של כל מיני קבוצות פייסבוק (העיתונאי גלן בק שנמצא כרגע בישראל מחק אותי אחרי שחדרתי לו לקיר) ואני מפעיל חברים של חברים של חברים על מנת שהבלוג בגרסתו באנגלית יגיע לתהודה. אם יש לכם דרך להגיע לתקשורת הזרה כמו גם לחברים שחיים מעבר לים ויכולים להעביר את זה הלאה – אשמח לסיוע. זה ברור לי שמרגע שדברים יתחילו להתגלגל ברשת הזרה, הדברים ירוצו בקצב מסחרר. אולי מסחרר מדי.

במקביל, יש גם לא מעט אנשים שפרסמו את הרשימות שלהם (כאן) ואפילו נוצרו כבר כמה “שידוכים” בין אנשים שסייעו אחד לשני. אתם מוזמנים לשלוח אליי את הרשימה שלכם .

באחת המכללות בהן אני מלמד תלמידי פרסום התנדבו להכין קמפיין ויראלי למשימות אופרה וינפרי, לימודי הצרפתית והנסיעה לאוסטרליה.

ובאשר לשאר המשימות אני מוצא את עצמי קורס תחת מבול של טוב לב בעיקר לכל מה שקשור למשימת הקוביות בבטן. כנראה שיש מי שחושבים שזאת משימה שטחית אבל כנראה שיש גם כאלו שחושבים ששטוח זה חשוב ובריא. פנו אליי מאמני כושר, דיאטנים, קואצ’רים ואפילו חדר כושר שמוכן להפוך אותו למר חטוב תוך חצי שנה.

הנוכחות שלי בקאן (ובעיקר הקושי שלי להתמודד עם התפריט הלא ידידותי שלהם במסעדות) מחזקת אצלי את התחושה והרצון לזרז תהליכים בכל מה שקשור ללמידת צרפתית שבעיניי היא אחת מהיפות בעולם.

 

 

בינתיים אני מנצל את הלילות הנעימים בקאן על מנת לרוץ בחוף הים של הרביירה הצרפתית. מקווה להתקרב עוד צעד אחד למשימת הקוביות בבטן ובעיקר מקווה לקבל מנה של אנרגיה וכוח נפשי שיגרום לי לקום מחר בבוקר ולחלק את 1700 כרטיסי הביקור המיותמים שמונחים לי ליד המיטה.

 



הגיבו לפוסט