פורסם על-ידי

לכתבה המלאה לחץ כאן

ב1.5.2011 הצבתי לעצמי עשר משימות לביצוע תוך 400 ימים. להתחטב, לפגוש את אופרה וינפרי, ללמוד שפה זרה, לשקם הומלס ולהקיף את אוסטרליה הן רק חלק קטן מהרשימה שלי. בינתיים מאות אנשים הצטרפו למסע וכתבו רשימות משלהם (כאן). בלוג “הרשימה” מתעד את מסע הכיבושים, ההצלחות, הכשלונות ובעיקר את המחשבות שלי. אם נחשפת ל”הרשימה” רק עכשיו אני ממליץ לך להתחיל את המסע על ידי הקלקה כאן. להזמנת הרצאה על הגשמה עצמית באמצעות רשימה ניתן ליצור קשר באמצעות כפתור ה”צור קשר”. קריאה נעימה!

12.6.2011

42 ימים למסע. נותרו 358 ימים…

 

 

“תגיד, תמיד היית טיל מונחה מטרה?”, היא חדרה אל תיבת הפייסבוק שלי עם שאלה מפתיעה. “תגדירי טיל מונחה מהו?”, החזרתי בשאלה. “כזה שמסמן לעצמו מטרות ויעדים וכובש אותם”. “האמת?”, עניתי, “אני צריך לחשוב על זה ולהיזכר איך הייתי בתור ילד. אני לא כל כך איש של עבר. אני חי הרבה בהווה וקצת בעתיד. אחזור אלייך עם תשובה”.

לקחתי לעצמי לילה של מחשבות על מנת לחפש תשובה לשאלה שמצטרפת לשאר שאלות שצפות בי ובאחרים שמשתפים אותי בשאלות שלהם מאז ש”הרשימה” יצאה לדרכה. אני נשאל על הגשמת חלומות, אסטרטגיות, פתרונות לחיים טובים כשבעצמי אין לי את התשובות לכל השאלות. אני תוהה כמו כולם ומוצא תשובות תוך כדי המסע שלי. אני אוהב ששואלים אותי שאלות גם אם אין לי עליהן תשובות. זה מחייב אותי לחשוב.

בבוקר קמתי ומטח שאלות נוספות ממנה חיכו לי במייל. “רק שתדע שאני עיתונאית ותיקה ומרגישה כבר הרבה זמן תקועה. מכיוון שאני בתקופה של “ציד השראה” ובעיקר תקופה שבה אני צריכה להחליט מה הלאה החלטתי לפנות אליך. האמת? אין לפנייה שלי מטרה ברורה, פשוט הצלחת לעורר בי השראה ולאחרונה אני מתחברת לאנשים שמעיזים לחיות את החיים שלהם כמו שהם רוצים וגם שואלת לעצתם. אז בתור אדם שכזה, אני רוצה לשאול אותך – מה לעזאזל עושים כשמגיעים להבנה שבעצם אין לך מטרה? אסביר: מגיל צעיר אני על אוטומט. תמיד הייתי בטוחה שאהיה עיתונאית ואכן בגיל 16 כבר הפכתי לכתבת צעירה. עד תקופה מסוימת, כל הדלתות נפתחו בפני בלי בעיה. בשלב מסוים זה נתקע. עם הזמן, התחלתי לאבד כיוון, הסירובים – שמקבלים כל כך הרבה מהם במקצוע הזה, כידוע לך – ערערו אותי ועכשיו אני בכלל לא יודעת אם אני עדיין רוצה להיות עיתונאית, אבל גם לא יודעת מה אני רוצה להיות אם לא עיתונאית. בקיצור, אני בשלב מאוד מבלבל בחיים ואני קצת אובדת עצות. אז הנה, נפלתי עליך ב”חוצפתי” (מעשה שהוא דווקא טוב, לשיטתך 🙂 ). מה אתה אומר, יש לך מילות חכמה בשבילי?”‬

“קצת קשה לי לענות לך תשובה חדה מכיוון שהמייל שלך קצת מבולבל ואולי זאת “הבעיה”. יכול להיות שאת משדרת בלבול לאנשים?, שאלתי. את אומרת שאין לך מטרה? אולי תקחי את עצמך לחוף הים עם מחברת ותרשמי לך רשימה של מה היית רוצה לעשות השנה בכל הגזרות!!! אחר כך תרשמי לך תאריכים. שלושה חודשים, חודשיים, שנה לכל משימה ותצאי לדרך. ותכתבי יעדים ריאליים שניתנים להגשמה בהתאם למקום שבו את נמצאת בחיים”.

 

 

“אוקיי, אז אני באמת מבולבלת… העניין עם רשימות וכו’ הוא שהמוטיבציה שלי קצרת מועד; אני מתחילה באושר ורצון בלתי רגילים, אבל אח”כ, תוך כדי העשייה, זה דועך ומתמסמס בשגרת החיים. נשמע קצת כמו “אוי אוי אוי”, הא 🙂 ? מה שאני לא יודעת זה איך אפשר לשמר את המוטיבציה. אם אני צריכה למקד את השאלה שלי אליך, אני משערת שכדאי שאצא מהפרספקטיבה של עצמי ואשאל אותך שוב: האם כל החיים היית טיל מונחה מטרה? האם תמיד ידעת לאן אתה הולך ומה הצעד הבא? ואם לא, מה עשית בתקופות שבהן לא ידעת מהו המשך הדרך? לכל אדם יצירתי יש עשרת’לפים רעיונות טובים שהופכים ל”אולי” ו”יום אחד”, החל מרעיונות לספרים ותסריטים וכלה ברעיונות לעסקים עצמאיים. איך לקחת את ה”אולי”אים והפכת אותם למציאות? ויותר מזה – איך לא אבדה לך המוטיבציה בדרך?”

“את שואלת שאלות מעניינות שגורמות לי להרהר. האם תמיד הייתי טיל מונחה מטרה כהגדרתך? כן! תמיד היו לי רעיונות ותמיד הגשמתי אותם. אבל…. ולא יודע אם קראת הפוסט האחרון שלי על חולמים מול הוזים – חלמתי ולא הזיתי. החלומות שלי הם תמיד קטנים ובעיקר מותאמים למצבי ומעמדי. כשהייתי בן 18 לא אמרתי לעצמי “אני רוצה להיות חיים יבין” אלא אמרתי “אני רוצה לכתוב במקומון בבת ים”. ריאלי, לא? אפשרי, לא? וכך עשיתי. כל פעם עשיתי עוד צעד ועוד צעד עד שהגעתי למוספי סופשבוע והתחלתי להוציא ספרים. לקח לי 12 שנים להגיע לנקודה שרציתי. חיכיתי בסבלנות. כשרציתי להיכנס לעולם המשחק לא אמרתי לעצמי “מחר תפקיד ראשי בסדרה”. בהתחלה אמרתי “אני רוצה להיות ניצב” וכך היה. סבלתי סבל נוראי וניצלו אותי אבל סימנתי וי על המטרה בדרך למטרת העל. אחר כך אמרתי “אני רוצה פרסומת” וכו’ עד שאמרתי “עכשיו אני בשל ורוצה תפקיד בסדרה יומית” והגיעו שתי סדרות כאלו. רק עכשיו, עם ניסיון של שנים, אני מעז להגיד בקול רם “אני רוצה להיות מראיין בטלוויזיה”. אם הייתי אומר זאת לפני 20 שנים הייתי נתפס הזוי והוזה. צעד צעד זאת החוכמה. לחכות בסבלנות (משהו שהעולם קצת שכח מהו…). יכול להיות שהמטרות שאת מציבה לעצמך הן טיפה גדולות עלייך.”

“אתה כנראה צודק בעניין המשימות הקטנות. אמא שלי תמיד ממשילה משימות גדולות לערימת כביסה שצריך לקפל; היא אומרת שאם מסתכלים על כל הערימה הענקית – מתייאשים. אם מחלקים למנות קטנות – המשימה הופכת אפשרית. זה אפקטיבי כמובן לכל תחומי החיים. העניין הוא שברגע שאבדה לי המטרה “הגדולה”, אבדו גם הצעדים הקטנים. כרגע אין לי מטרות רציניות, פרט להצליח להמשיך להתפרנס, עדיף בתחומי הכתיבה. גם אתה גורם לי להרהר, לגבי עניין הכישלון. אני לא בטוחה שאני מפחדת להיכשל, זה לא שאני קופאת על השמרים ולא מנסה, אבל אם פעם היה לי את כל הבטחון שבעולם בצעדים שעשיתי, היום הוא קצת איננו שם. אני כותבת בעיתון יומי גדול אבל איכשהו נבלעתי בתוכו בין מאות אנשים מוכשרים אחרים. היו גם כמה פרויקטים גדולים יותר שהתמוססו – אבל באמת לא בגללי, אלא בגלל עורכים שהתחלפו באמצע”.

“את כותבת בעיתון יומי? נו, מעולה! מחר בבוקר תכנסי ללשכה של העורך הראשי ותבקשי מהמזכירה שלו פגישה אישית. אין סיבה שלא יסכים לפגוש עובדת שעובדת אצלו שנים. תגידי לו: “אני רוצה לצמוח אצלך ומרגישה שפספסתם אותי”. הוא יאהב זאת. הנה לך משימה לרשימה!”

“‫בהחלט משימה, אבל הנה מגיע מצעד ה”אבל”ים. מוכן? קדימה: אבל זה לעקוף סמכות (את העורך הזוטר שמעליי), אבל יכול להיות שזה ישיג בדיוק את ההיפך והוא יזרוק אותי מכל המדרגות ואשאר בלי עבודה, אבל אני לא יודעת לאן אני רוצה לצמוח אצלו, אבל אני יכולה לעבוד רק בחצי משרה, אבל אף אחד לא מכיר אותי יותר מדי כי לא יצרתי לעצמי שם אבל אבל אבל… איך מנצחים את האבלים האלה?” ‬

“בת כמה את?”

“29. רווקה. בלי ילדים וכלב”

“נו? את צעירה. זה הזמן שלך לעשות מהלכים ולקחת סיכונים. ונגיד ויעיפו אותך? אולי יעשו לך טובה ותמצאי את הדבר היותר טוב שם בחוץ. אותי העיפו מאחד העיתונים שעבדתי בהם (ליתר דיוק אני העיפו אותי ואז רצו שאחזור אבל אז אני העפתי את עצמי) ועשו לי טובה ענקית כי התגלגלתי ככותב לאן שאני נמצא בו היום והתחלתי גם לכתוב ספרים. תקני מיץ נגד פחד 🙂 במקום לחשוב שלילי תחשבי חיובי. ואם….. העורך הראשי יגיד “וואו! איזו בחורה אמיצה! לא מפחדת לעקוף סמכות! אסרטיבית! רוצה שאני אראה אותה! כזאת אני רוצה בנבחרת שלי!!! ואיזה קטע בדיוק אחד הכותבים הבכירים שלי עוזב ויש לי מקום פנוי לקדם אותה. אה? מה תגידי על זה?”

 

 

“‫איפה קונים את מיץ הקסם הזה? אני אשמח לקנות כמה ליטרים… 😉 איך עשית את המעברים מעיתון לעיתון? לפי מיטב הבנתי זה רק עניין של קשרים, או שמא אני טועה?”.

“השמועות על קשרים זה הבלים בעיניי. בכל התחומים. אני אחרון האנשים המקושרים. מכיר אנשים בכירים רבים בתחומי עניין שונים אבל חבריי הם אנשים “רגילים” ביותר. לא שייך לשום קליקה. איך למשל הגעתי למעריב? כשהיה כתוב שיש עורכים חדש הוצאתי להם באותו יום מכתב אישי וכובש. זמן התגובה המהיר שלי הוכיח להם שיש לי אמביציה. מבחינת כשרון דווקא היו כמה מתנגדים בעיתון שחשבו שאני לא ראוי. מה היה לי להפסיד? כלום. מקסימום היו זורקים את המכתב לפח. טוב. חאלס לקשקש. מה המעשים הקרובים שלך למען עצמך?!!”

‫”אתה לא יודע כמה מנחם אותי לשמוע שהתקדמת ע”ס כשרון וללא קשרים, כי גם אני כזו. פעם אחד הבוסים שלי לקח אותי לשיחת נזיפה על זה שלא מכירים אותי מספיק ושאני לא מתמנגלת. טוב! אני עושה מעשה!!! אני שולחת מייל למנכ”ל תחנת רדיו שאני אוהבת לשמוע. חשבתי אולי לפנות בבקשה “חצופה” להגשת תכנית”.

“למה שיתנו לך תוכנית משלך? יש לך ניסיון? תחשבי ריאלי וממוקד. תשלחי מייל אבל תציעי את עצמך כמגישת פינה שבועית בתוכנית שאת אוהבת. אפילו בחינם. אחרי שלושה חודשים שתכירי את האנשים תגידי “היי, נכון הפינה מעולה? אולי נעשה פיילוט לתוכנית”. לאט לאט וריאלי”.

אתה יודע מה? המסקנה העיקרית שלי מהשיחה שלנו בינתיים, היא שזה כנראה באמת עניין של אומץ נטו. להתגבר על מצעד ה”אבל” ולשלוח את הלחם על פני המים, בתקווה שמשהו יתפוס. אז אולי המשימה בכלל צריכה להיות לעשות משהו אחד קטן כל שבוע, במטרה לרכך קצת את הפחד. בייבי סטפס… 🙂 ‬ יאללה, שכנעת אותי. אני הולכת לכתוב רשימה לעצמי.



הגיבו לפוסט