פורסם על-ידי

לכתבה המלאה לחץ כאן

השבוע האחרון היה מטלטל רגשית. בשמונת הימים האחרונים נכלאתי בחווה עצומת מימדים ועצים באוסלו יחד עם כארבעים ישראלים, פלשתינים וירדנים (עם השגחה של כמה נורבגיים ואמריקאים) במטרה להכיר מקרוב את “האויב”. סוג של גיבושון חברתי בניחוח האח גדול ערבי-יהודי רק בלי מצלמות (אבל עם הרבה משימות ודיונים ערים ומרגשים, מחלוקות, בכי, כעסים ולא מעט חיבוקים ונשיקות), קילוגרמים של חומוס, שקשוקה ודגי סלמון וניחוח של תקווה באוויר. המטרה של הארגון יוצא הדופן ששמו MEP אשר מונהג על ידי אדם נורבגי נדיר בנדיבותו (לרשימתו –כאן) היא לקרב לבבות במזרח התיכון ולייצר גרעין חברתי-תרבותי- חינוכי שיצמח, יגדל ויקרין חיוביות ואופטימיות על הסביבה הנפיצה בה אנחנו חיים מתוך תקווה לייצר שינוי תפיסתי וחברתי.

כמו בית האח הגדול אבל בלי מצלמות והרבה יותר ירוק

אלו היו ימים מעשירים, מחכימים, מרגשים ומתסכלים בו זמנית. מעשירים מהמגע הבלתי אמצעי עם מי שמוגדר “כאויב” ומתסכלים בשל המצב הכל כך סבוך שהופך את האירוע ל”דרמטי” ו”מיוחד” בזמן שהוא למעשה צריך להיות כל כך רגיל וסתמי. במהלך השבוע שחלף זכיתי להכיר אנשים אמיצים ויוצאי דופן מהמזרח התיכון שלכולם ערימת חלומות קטנים וצנועים להתאחד עם המשפחות שלהם המפוזרות בעולם הערבי, לקבל אזרחות וזכויות ולחיות בשקט, שלווה ובטחון. רצוי עם כמה קילוגרמים פחות. המילים “חלומות” ו”משימות” נשמעו לא פעם במהלך הימים שחלפו בחווה. כן, הקלישאה הגדולה מכולם קרמה עור וגידים מול עיניי: לכולנו, בלי קשר ללאום ולדת יש חלומות ומשימות להגשים. באחת השיחות עם עיתונאי פלשתיני שסיפר לי בלהט על רשימת המשימות והחלומות הלא ממומשות שלו נזכרתי בויכוח טרי עם חבר קרוב שטען (ועדיין) שאני משחית את זמני בהבלים ושעדיף לי להשקיע את הזמן בכתיבת ספר חדש (מה שאני עושה, בלי שום קשר, אם כי באיטיות בגלל הזמן שפרויקט הרשמי גוזל ממני). מסתבר, באופן לא מפתיע, שהרצון להגשמה והתסכול הנלווה מהקשיים שבזה הם דבר משותף לאנושות.

שיאו של השבוע היה בקונצרט שנערך באוסלו בהשתתפות זמרים ישראלים וערבים ובו, בין השאר, נשאתי נאום (לנוסח הנאום) והזמנתי את הנוכחים להצטרף לדף פייסבוק בשם “האויב האהוב עליי” (לדף) שמטרתו להציג את העולם הערבי והישראלי השפוי שבדרך כלל לא מגיע לחשיפה בתקשורת העולמית החובבת כותרות שחורות על שנאה, איבה ונהרות דם. כל יום בחווה נפתח בהרצאה קצרה על ידי אחד המארגנים והשמעת שיר חדש שיצרה קבוצת המוזיקאים. באחד הבקרים החלטתי לקדם את עניין “הרשימה” וסיפרתי את סיפור חיי שהוביל אותי להיות איש רשימות.

הצעתי לחבריי החדשים לכתוב רשימות ולהראות לעולם שמאחורי המושג “ישראלי” או “ערבי” עומדים בני אדם עם חלומות ומשאלות לב זהים. חלק מחברי הקבוצה החליטו להציב לעצמם מטרה משותפת: ללמד אחד את השפה של השני. תוך רבע שעה נכתבו 45 (!!!) רשימות מרתקות, מרגשות וכל כך אנושיות. פייסל מעירק שמתגורר בימים אלו בירדן רוצה לחזור לעירק ולעזור לתושבים  (לרשימתו – כאן) , לינדה מירדן רוצה לסיים את תערוכת צילומי ירדן ולהציג אותה (לרשימתה –כאן), באסל שהשתתף בכוכב נולד הירדני רוצה לצאת למסע הופעות עם קבוצת המוזיקאים של MEP (לרשימתו –כאן), אוהד חיטמן מישראל מחמם מנועים ללימוד השפה הערבית (לרשימתו המלאה – כאן) וכך גם עושה מיקה שדה (כאן), ע’סאן משכם רוצה לעזור לתושבי הכפרים באזורו בקטיף הזיתים הקרוב (לרשימתו –כאן) וזו רשימה חלקית ביותר של הרשימות המרתקות והמרגשות שאעלה בימים הקרובים. חלק מחברי הקבוצה שכוללת מורים בבתי ספר יסודיים ותיכוניים החליטו להעביר את הלפיד ולחשוף את פרויקט “הרשימה” לתלמידים שלהם בבתי הספר התיכונים בעמאן, רמאללה וירושלים ולחנך אותם להצבת משימות ויעדים בחיים. היה מפתיע לגלות את הבדלי המנטליות בין רושמי הרשימות. חלק מהנורבגים, לדוגמא, התקשו לכתוב את הרשימות, היו שניסו לחמוק מזה ובסופו של דבר חלקם הסכימו שאפרסם אותם באתר בעילום שם. התרבות הנורבגית מחנכת לצניעות והצהרת כוונות פומפוזית נחשבת כיהירות.

ומה באשר לביצוע המשימות שלי?

הימים האחרונים היו ארוכים ומתישים וכללו שיחות עבודה אל השעות הקטנות של הלילה. הייתי כל כך מותש מהשיחות האינסופיות שבסופו של יום רק רציתי להתרסק אל תוך המיטה שלי ולא הצלחתי למצוא זמן או כוח אפילו להזין את הרשימות החדשות שנשלחו אליי בימים האחרונים. בכלל אני מוצא את עצמי מתעסק ארוכות עם עניין הזנת הרשימות המצטברות מכל העולם ומחפש בימים אלו סיוע טכני להקלת העומס.

מרבית המשימות שלי, באופן טבעי, נעצרו אבל אני מנסה לנחם את עצמי שהפצת רעיון המשימה ברחבי העולם ועידוד אנשים להציב מטרות בחייהם חשוב לא פחות מהגשמת המשימות הפרטיות שלי.

כמות הכניסות לבלוג מישראל והעולם עומד כיום על כ2,500 כניסות ביום ומספר גדול של גופים אוסטרליים התחילו לעקוב לאחרונה אחרי פרופיל הטוויטר שלי (כאן). גוף המכנה עצמו “ממשלת עירק” אף רטווט והקפיץ את הרשימה של פייסל מעירק וביום אחר עשה זאת שוב עם הבלוג. במקביל שני חברים טובים ומוכשרים (הזדמנות נפלאה להודות לרמי ויצמן וסער פלס) יצרו סרטון פרומו ששוגר לטויטר של אופרה וינפרי ואחר הפונה לאוסטרלים.

 

אחת הבעיות שאני נתקל בהן כרגע הוא ניהול הזמן. עומס העבודה השוטף שלי וכמות המיילים והרשימות שמגיעות דרך האתר לא מותירות לי הרבה זמן לפעול. כשאשוב לארץ אצטרך לעשות סדר בבלגן שנוצר אצלי במחשב ובעיקר לתעדף את לוח הזמנים להוצאת המשימות אל הפועל.



הגיבו לפוסט