פורסם על-ידי

לכתבה המלאה לחץ כאן

ב1.5.2011 הצבתי לעצמי עשר משימות לביצוע תוך 400 ימים. להתחטב, לפגוש את אופרה וינפרי, ללמוד שפה זרה, לשקם הומלס ולהקיף את אוסטרליה הן רק חלק קטן מהרשימה שלי. בינתיים מאות אנשים הצטרפו למסע וכתבו רשימות משלהם (כאן). בלוג “הרשימה” מתעד את מסע הכיבושים, ההצלחות, הכשלונות ובעיקר את המחשבות שלי. אם נחשפת ל”הרשימה” רק עכשיו אני ממליץ לך להתחיל את המסע על ידי הקלקה כאן. להזמנת הרצאה על הגשמה עצמית באמצעות רשימה ניתן ליצור קשר באמצעות כפתור ה”צור קשר”. קריאה נעימה!

16 ימים חלפו. עוד 384 ימים למסע…

 

נכתב בפסטיבל קאן. 16.5.2011

לפני כמה ימים פרסמתי בקבוצת הבלוג שבפייסבוק סקר ובו ניסיתי להבין: מה מונע מאנשים להגשים את חלומותיהם? התשובה שחזרה על עצמה שוב ושוב הייתה: העדר כסף ומימון.

עם טיעון שכזה אי אפשר להתווכח, לא? כסף אכן מאפשר חופש גדול ולא לחינם חינכו אותנו הורינו ש”כסף לא צומח על העצים”. הרי דור אחרי דור מחנכים אותנו שצריך ללמוד כדי למצוא עבודה ראויה, שתאפשר לנו פרנסה טובה, שבזכותה נוכל לחלום את החלומות הגדולים של חיינו. ניסיון החיים שלי והמפגש עם כמה אנשים עשירים כקורח הוכיחו לי שכסף אולי מאפשר חיים נוחים יותר אבל בהחלט לא מספק בעיטת אנרגיה בישבן. הכרתי כמה מיליונרים שישבו כל היום והיו עסוקים בלספור את כספם בזמן שחייהם חלפו להם מול העיניים. למרות המיליונים שהיו להם בבנק, הם היו משותקים ומפוחדים. בעיקר פחדו שהכסף שלהם יום אחד יגמר והיו עסוקים בלשמור עליו. לתחושתי, המושג “אין לי כסף” הפך לסוג של תירוץ נוח לאי הגשמת חלומות, שמתווסף לתירוץ המוכר של “אין לי זמן”.

אני מכיר יותר מדי אנשים שמשתמשים בתירוץ “האין לי כסף” כבר יותר מדי שנים, מדקלמים לעצמם את המנטרה הזו ומשמיעים לעצמם את הדיסק הזה בראש מבלי לעצור רגע ולהחליט שהם מחליפים דיסק. ראיתי נשים וגברים שמתחמקים מלהיכנס לזוגיות כי “אין לי כסף בשביל לחיות כמו שהצד השני היה רוצה”, תקועים באותה העבודה “כי אין לי כסף לעשות שינויים דרמטיים עכשיו”, או חיים בתנאים של כמעט נזיריות “כי אין לי כסף וזה לא זמן טוב להוצאות”.

את השיעור הראשון שלי בכסף קיבלתי בגיל 17. הייתה לי אז חברה שהוריה, שני אנשים פשוטים וצנועים, עבדו עבודת כפיים במפעל והרוויחו משכורת מינימום סמלית ביותר. חוץ מזה, היו להם חמישה ילדים (!) וחתול. מי שהיה נכנס אליהם הביתה היה בטוח שההורים שמרוויחים סכום סמלי הם בעלי המפעל ולא שכירים בו. בכל חדר הייתה טלוויזיה (וזה היה בעידן שטלוויזיות עדיין היו יקרות), היה להם די.וי.די הרבה לפני כולם (כשדי.וי.די עלה אלפי שקלים), הם נסעו לחו”ל והחליפו סלון ומכונית אחת לשלוש שנים. “איך אתם חיים ברווחה כזאת?”, חקרתי יום אחד את אם המשפחה. “תשלומים”, היא השיבה, “חלוקת תשלומים נכונה”. “אבל משלמים על זה ריבית, לא?” ציטטתי משהו ששמעתי בבית. “כן. שישים אגורות לתשלום. אני מוכנה לספוג את התשלום הזה על מנת לחיות כמו עשירים”.

אחרי הצבא, כשהייתי בן עשרים, אימצתי את הגישה הזאת לחיים, ומאז אני חי כמו עשיר. פורס לתשלומים, מגלגל כרטיסי אשראי, לוקח הלוואות ורובץ לי בהנאה במינוס. הכל, כמובן, תוך רישום, תיעוד ושליטה. אולי היועצים הכלכליים יגידו שזאת טעות (טעות אם אתה מוציא מבלי לחיות במודעות להוצאותיך) אבל לגישתי “הבנק נתן מינוס? שהבנק יסבול”. אני מוכן לשלם בכיף ובשמחה ריבית שנתית של 500 שקלים ולממש את כל החלומות הכמוסים שלי. אני מכיר המון מיליונרים שנמצאים במינוס של מיליונים (!!!) בבנק. הבנק מאמין בכך שיחזירו לו את הכסף, אבל מה שחשוב הוא שהלווים עצמם מאמינים בעצמם וישנים מעולה בלילה. השאלה אם לחיות במינוס או להפוך את הכסף לאלמנט שמשתק את החיים – היא רק עניין של שינוי התפיסה בראש. והמלצה לספר שהשפיע על הגישה שלי לכסף: “להנות מהחיים הפשוטים” – כאן.

 

6 made

 

עוד לא השתכנעתם שהכל אפשרי? קבלו הדגמה. חמש שנים היה לי בראש רעיון להקמת חנות מזכרות לעיר תל אביב. מכיוון שהבנתי בעולם העסקים בתקופה ההיא שאפה לאפס (או יותר נכון למינוס אפס) חיפשתי שותפים. אף אחד לא האמין במיזם וכל מי שפניתי אליו עם הרעיון אמר לי שזה מטופש, מיותר ושאין בו צורך ו”עובדה שאין חנויות מזכרות בתל אביב”. בסופו של דבר, פגשתי את דפנה דננברג שהרימה יחד איתי את הכפפה והשיגה לנו מאמן אישי שעודד אותנו להיכנס להרפתקה. הקמנו חנות בגודל 50 מ”ר במתחם התחנה בתל אביב (לאתר החנות כאן) בהשקעה של 250 אלף שקלים. רבע מיליון שקלים! נשמע הרבה, לא? נשמע ממש מפחיד. ר-ב-ע מ-י-ל-י-ו-ן! ולחשוב שאפילו לא היה לנו הכסף להרפתקה הזו . החלטנו להתעלם מהמגבלה המחשבתית השגרתית של “אין לנו כסף”, הלכנו לבנק, הצגנו תוכנית עסקית וחזון, הבאנו קצת כסף מהבית ותוך שעתיים קיבלנו את הכסף בתנאים נוחים ופריסה ל-500 שנים הקרובות. ומה יקרה אם העסק יקרוס? (טפו,טפו, טפו, חמסה, שום, בצל) אז כל אחד מאיתנו יחזיר לאורך ארבע שנים 1000 שקלים בחודש, סכום שעם צמצום בתקציב הקפה והמסעדות ניתן יהיה לעמוד בו. אחר שנה של פעילות, המגזין הכלכלי “פרובס” העריך את שווי המחזור של העסק שלנו במיליון וחצי שקלים לשנה. אנחנו אומנם עוד רחוקים מהסכום הזה אבל לגמרי בדרך הנכונה וכל זה הודות להחלטה שלנו שלא לומר לעצמנו את המשפט “אין לנו כסף”. מאז, אגב, נפתחו כבר שלוש חנויות מזכרות מתחרות בתל אביב והשוק הרדום התעורר לחיים.

 

6ב

צילום : זיו קורן

 

סבתא שלי מהמרת כבר 70 שנים במפעל הפיס ומוציאה כל שבוע 20 שקלים על טופס שלא מחזיר לה כלום מלבד תחושת תקווה ופנטזיה רגעית. בחישוב מהיר סבתא שלי הוציאה כבר עשרות אלפי שקלים על החלומות שלה להיות עשירה. לא עדיף היה לו מילאה כרטיס לוטו אחד גדול בצורת עסק חלומותיה? גם אם אין לך ערבונות, ערבים, בטחונות ואתם חיים במינוס תוכלו להגשים את החלום שלכם. זה תלוי רק בכם ובשינוי המתג במוח שלכם בכל מה שקשור לכסף.

ומה באשר למשימות שלי?

לאור העובדה שאני נמצא בפסטיבל קאן, המשימות ברשימה שלי סובלות מדיחוי ועיכוב. תשעה ימים חלפו להם ללא כושר, השלמת בגרויות או לימוד צרפתית (אם כי אני כבר יודע להגיד דיאט קולה בצרפתית). בינתיים אני ממשיך בזריעת הזרעים ומחלק אינספור כרטיסי ביקור עם כתובת הבלוג ומנהל שיחות עם עיתונאים, עורכים עיתונאים ועוברי אורח שאני פוגש בריביירה הצרפתית. חלקם הבטיחו לי להפיץ את הבשורה ובעיקר לשלוח את הרשימות שלהם. מרגש בכל פעם לשמוע מצרפתי, גרמני, אנגלי או אמריקאי שגם הוא מנהל רשימה ושגם הוא מחפש את הדרך להוציא אותה אל הפועל. אני מרגיש שהבלוג הזה הופך אט אט לרשת חברתית להגשמת חלומות, ולסוג של קבוצת תמיכה רשתית.

גם הצד האמריקאי של הבלוג מתחיל להתעורר ואתמול הגיעה לראשונה רשימת משימות של תושבת ניו-יורק. כיף לקרוא את החלומות והרשימות של אנשים שחיים בצד השני של העולם ולגלות שבסופו של דבר, לא משנה הגיל, המעמד או הכסף – לכולנו יש חלומות זהים.

היום אזרתי אומץ והתנפלתי על מרכז התקשורת של פסטיבל קאן וחלקתי מאות כרטיסים עם כתובת האתר. בינתיים התגובות מתחילות להערם בחלק שבאנגלית. אין לי מושג מאיזה זרע שזרעתי נובטים הפרחים אבל העיקר שיש פריחה…

 

 

השהות שלי בקאן, שכוללת הרבה עבודה ואירועים מתוקשרים לצד הרבה מאוד שעות של כתיבה ועבודה בחדר המלון (נסיעת עבודה מסתבר היא באמת עבודה!), גורמת לי להרהר על עניין הרשימה ועל היעדים שהצבתי לעצמי. ברגעים של חולשה אני אומר לעצמי שכל העניין הזה מטופש, אבל אז נוחת מייל בסגנון:

. “הצטרפתי לבלוג הרשימה שלך קצת בספקנות עם קצת ציניות אבל קראתי בהנאה רבה על האומץ שלך עם ברוס וויליס, השיר שלנו וכו'” . כל כך התלהבתי שסיפרתי כבר לשלושה אנשים שונים על זה ואני חייבת לציין שנתת לי הרבה חומר למחשבה. אמנם אני לא אעלה את הרשימה שלי לבלוג, כנראה אני לא מספיק אמיצה אבל אני כבר שבוע הולכת עם מחשבות בנושא הרשימה שאני רוצה להכין. תודה רבה לך!!! נתת לי השראה”

או תגובה שנשלחה באנגלית בסגנון:

This is the precise blog for anyone who needs to seek out out about this topic. You understand so much its nearly laborious to argue with you (not that I truly would want…HaHa). You undoubtedly put a brand new spin on a subject thats been written about for years. Nice stuff, just nice!

מבחינתי, זה שווה את כל המסע המופרע הזה שהפלתי על עצמי.

ואפרופו קאן. אתמול בלילה ארוך של כתיבה, כשאני לוקח כמובן מאליו את העובדה שאני מראיין את וודי אלן, רוברט דה-נירו ושאר כוכבים גדולים, נזכרתי שלפני עשרים שנים הצבתי לעצמי יעד להגיע לפסטיבל קאן כמראיין. אני זוכר את עצמי כנער, קורא דיווחים וראיונות מקאן ואומר לעצמי “אני אהיה שם יום אחד”. לא כיוונתי לכך במודע אבל זה קרה. כנראה שלכוח הרשימה הכתובה או זאת שנכתבת במוח שלנו יש משמעות מעבר למה שאנו משערים.

 

 



הגיבו לפוסט