פורסם על-ידי

לכתבה המלאה לחץ כאן

 

ב1.5.2011 הצבתי לעצמי עשר משימות לביצוע תוך 400 ימים. להתחטב, לפגוש את אופרה וינפרי, ללמוד שפה זרה, לשקם הומלס ולהקיף את אוסטרליה הן רק חלק קטן מהרשימה שלי. בינתיים מאות אנשים הצטרפו למסע וכתבו רשימות משלהם (כאן). בלוג “הרשימה” מתעד את מסע הכיבושים, ההצלחות, הכשלונות ובעיקר את המחשבות שלי. אם נחשפת ל”הרשימה” רק עכשיו אני ממליץ לך להתחיל את המסע על ידי הקלקה כאן. להזמנת הרצאה על הגשמה עצמית באמצעות רשימה ניתן ליצור קשר באמצעות כפתור ה”צור קשר”. קריאה נעימה!

 

9.6.2011

38 ימים למסע. נותרו עוד 362 ימים

מאז יצאה “הרשימה” לדרך אני מוצא את עצמי מקיים שיחות עם אנשים על החלומות שלהם והחלומות שלי. שתי שיחות קצרות שקיימתי השבוע גרמו לי להבין דברים על הצבת יעדים, חלומות והגשמתם ואפילו להחליט לבצע שינוי דרמטי במשימותיי. השיחה הראשונה התקיימה עם שחקנית מתחילה שסיימה לאחרונה את לימודי המשחק כשמאחוריה תפקיד קטן בסדרת טלוויזיה, הצגת ילדים וכמה פרסומות. “המטרה שלי לזכות באוסקר האמריקאי”, הצהירה בפניי, “ואתה תראה שזה יקרה לי!!!”. זה לא יקרה לה. אני לא יכול להסביר מאיפה יש לי את החוצפה לקבוע שהיא תכשל במשימתה. אחרי הכל, אני עצמי הצהרתי קבל עם ואינטרנט, על משימותלא פחות גדולות ופסיכיות משלה. אז למה אני אצליח והיא לא? כי לי יש אסטרטגיה ודרך פעולה ולה רק פנטזיה נטולת קשר למציאות. כששאלתי מה התפקידים שלה לשנה הקרובה היא לא ידעה לספק לי תשובה אפילו כמה חודשים קדימה. יש לה חלום גדול אבל אין לה דרך.

 

11א

פנלופה קרוז

 

רק לפני כחודש הזדמן לי להפגש במסגרת פסטיבל קאן עם פנלופה קרוז שסיפרה לי איך היא בוהה בפסלון האוסקר שמונח בסלון ביתה ולא מאמינה ש”הילדה הספרדיה שחלמה להיות שחקנית קיבלה אוסקר. לאנשים מהצד זה נראה שעשיתי את זה מהר ובקלות אבל עבדתי בשביל זה מאוד קשה. אנשים פשוט לא ראו את הזיעה”. למה לפנלופה קרוז זה קרה ולשחקנית הישראלית זה לא יקרה? כי הספרדיה עסוקה בלעשות מעשים והישראלית עסוקה בלפזר מילים. ואם כבר להמר: מורן אטיאס היא השחקנית הישראלית הכי חרוצה שזכיתי להכיר ואין לי ספק, כפי שכבר אמרתי לה בעבר מספר פעמים, שיש לה את הכי הרבה סיכוי להגיע לטקס האוסקר. היא חיית עבודה.

 

11ב

מורן אטיאס

 

 

השיחה השנייה על חלומות הייתה עם סטודנט לתקשורת שלימדתי לאחרונה. במסגרת משימת סיום הקורס הוא קיבל ממני משימה להשיג מרואיין מפורסם. בזמן שהרוב בכיתה פנו לפליטי ריאליטי הוא כיוון הכי גבוה שיש. פנה ללשכת ראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון ועוד כמה קודקודים בכירים בפוליטיקה הישראלית. הוא התקשר למזכירות, למנהלים, למנכלים. טרקו לו דלת, נכנס מהחלון. לא הסכים לשמוע לא. מתקשר מדי יום לכל אנשי הקשר שלו שמתחילים להתחמק ממנו. בינתיים אין לו את המרואיין הנכסף ביד. להערכתי, והלוואי ואטעה, גם לא יהיה לו. האמביציה שלו מאוד מרשימה, אני מעריך את התעוזה שלו ואת העובדה שהוא מכוון גבוה. הבעיה שהוא מכוון גבוה מדי ולא ריאלי. “אני רוצה להראות לעורכי העיתונים הגדולים שהצלחתי להשיג מישהו בכיר”, הוא הסביר לי את הניסיונות שלו והאסטרטגיה, “ככה הם יבינו מה אני שווה וייקחו אותי לעבודה”. בשטח זה לא עובד כך. הצעתי לו להשקיע את האנרגיה וההתלהבות שלו במקומון קטן, שם יוכל לפרוח ולבלוט במהרה. הוא דחה את ההצעה. “לעיתונים הגדולים!”, פסק. הוא, כמו רבים וטובים בעידן הריאליטי והאינסטנט, הוא בוחר בקיצור הדרך של הזעה קצרת טווח על מנת לכבוש את הפסגה, במקום התבשלות על אש קטנה לאורך כמה שנים. “זה מעולה שאתה מכוון גבוה”, אמרתי לסטודנט, “אבל נסה לכוון ריאלי”.

מדי יום נוחתת בתיבת המייל שלי רשימה של גולש מהארץ או מהעולם. מרבית הרשימות מקסימות ומרגשות מאוד. יש רשימות קטנות, צנועות וריאליות ויש לא מעט רשימות “גדולות מהחיים” ו”הזויות”. דברים שהם לא ריאלים להשגה ב400 ימים, ואולי, אפילו בכלל לא. מה הופך משימה / חלום לריאלי ומה פוסל משימה /חלום אחר? הגובה אליו אתם מכוונים. קופץ לגובה יכול להציב לעצמו רף של כמה מטרים גבוהים. הוא לא יוכל להציב לעצמו רף של קילומטרים. זה לא יקרה לעולם. חוקי פיזיקה פשוטים. כבר כמה שנים שאני מלמד באקדמיה ונחשף לתלמידים ששואפים להיות אנשי תקשורת. כבר בסבב השמות וההצגה עצמית, אחרי שלושה משפטים, אני יכול לסמן את אלו שיקלטו לעבודה ואת אלו שלא. חלומות צנועים, לרוב, מוגשמים. חלומות מופרכים כמו “להפוך לכותב הטור הכי נקרא במדינה” נכשלים והופכים את החולם למתוסכל, שיפנה, בסופו של דבר, גב לתעשייה שלא חיבקה אותו במיידי, ויחיה בתחושת פספוס ותסכול רוב חייו.

 

 

בעייני, כל החוכמה בהצלחה היא הצבת יעדים ריאליים. צעד קטן לאנושות וצעד קטנטן לעצמנו. אתה רוצה להיות שחקן בהוליווד? תסמן לעצמך מטרה לשחק, בתור התחלה, בסרט עצמאי נטול תקציב. זה הרבה יותר ריאלי מלהציב לעצמך מטרה לזכות באוסקר. רוצה להיות סופר מצליח? תשאף כהתחלה להוציא ספר, למכור 5,000 עותקים ולתקוע דגל בעולם הספרות. לאורך הקריירה שלי היו לי לא פעם הצעות עבודה שהגיעו בשלבים מוקדמים מדי ביחס לגילי או ניסיוני. תמיד דחיתי אותם. להיות עורך עיתון אוכל להיות גם בעוד עשרים שנים. גם לעשות תפקיד ראשי בפיצ’ר. אני לא מרגיש בשל לחלק מהדברים שמוצעים לי, ומעדיף ללכת צעד אחרי צעד בדרך למטרות שלי. בגיל 22 הציעו לי לכתוב במוסף שישי באחד העיתונים. העדפתי לחכות לרגע הנכון שמבחינתי הגיע תשע שנים אחרי.

אם שלחתם לבלוג את הרשימה שלכם הציצו בה, הניחו יד על הלב ותשאלו את עצמכם האם המשימה ריאלית או שמא היא נשמעת טוב? אם עוד לא כתבתם את הרשימה נסחו לעצמכם את המשימות (אני, כמובן, אשמח לפרסם אותה באתר). רוצים לשיר דואט עם ביונסה? אולי לפני כן הציבו לעצמכם להקליט סינגל, לשחרר לרדיו בישראל ואז לשלוח אותו למנהלים של ביונסה. זה הרבה יותר ריאלי ואפשרי במציאות האינטרנטית של ימינו.

במסע הפרטי עם “הרשימה” הבנתי שגם חלק מהמשימות שלי הן לא ריאליות. קוביות בבטן לא יהיו לי ב400 ימים. אולי אפילו לעולם לא. באימוני הכושר שלי עם המאמן, טל סתיו, שאיתו רצתי השבוע לראשונה בחיי 4 קילומטרים הבנתי שיותר חשוב להיות לגוף ולתזונה שלי ולאמץ את הכושר החלטתי לשנות את מטרת הקוביות בבטן שהיא אולי סקסית אבל פחות ריאלית. המטרה חדשה שלי היא: לרוץ בחודש נובמבר את ריצת נייקי מרתון במסלול של עשרה קילומטרים. החיטוב ,ואולי קובייה או שתיים, יגיעו על הדרך.

 

 

משימה נוספת שהחלטתי לוותר עליה היא משימת השלמת הבגרות. בשל הנכות שהייתה לי (זוכרים? כאן!) לא סיימתי את לימודי בתיכון. נו, טוב… זה חצי תירוץ. אני מניח שגם אם הייתי בריא לא הייתי מסיים את הלימודים. לפני כמה חודשים החלטתי שאני רוצה, בגיל 34, להשלים את הבגרות. למה? אין לי הסבר. אולי סוג של חור בחלל הבטן שצריך לסתום ואולי צורך להיות מלומד עם דיפלומה בשביל הבת שלי. החלטתי שאני מוותר על המשימה לא בגלל שהיא לא ריאלית אלא אלא מכיוון שאני גאה להיות נטול תעודת בגרות ולהגשים את עצמי בכל זאת. זה לא המקום לפרוס את משנתי על מערכת החינוך ודעתי עלייה אבל נפרדנו כידידים לפני כמעט שני עשורים ומוטב שנשאר ידידים מרוחקים. תעודת הבגרות לא תקדם אותי בגילי המופלג לשום מקום. החלטתי לעשות משהו שיקדם אותי בדרך למשימות העל שלי שטרם פרסמתי.

אם כך, מה משימתי החדשה? לתרגם לאנגלית את שני ספריי “כאן יעל וייס, תל אביב” (לאתר הספר ובו שלושה פרקים – כאן) ו”נא להתנהג בהתאם” (לאתר הספר כאן) ולמצוא הוצאה קטנה שתוציא אותם בחוץ לארץ. במסגרת פסטיבל קאן הכרתי סופר צרפתי שהוציא עד היום עשרה ספרים בצרפתית, ובמקביל, בשפות זרות בשוק האירופאי. הבנתי ממנו שזה אפשרי. המפגש איתו, כמו עם אנשים בינלאומיים נוספים, והבלוג הזה הוכיחו לי שהעולם קטנטן. אין לי שאיפות למכור מיליונים בעולם (זוכרים? ריאליות!) אבל יש לי מטרה צנועה של קבלת הכרה מעבר לים ובעתיד אולי אולי המרת הספרים לתסריטים. על אוסקר או אמי, למשל, אני ממש לא חולם. אולי אם אצעד עוד צעד ועוד צעד במשימה הזו אעיז לחשוב רחוק מדי.

 

 

אז מה חדש במשימות שלי?

רצתי 4 קילומטרים ברציפות! בשביל בטטת טלוויזיה שמכיתה ב’ לא מקיים פעילות גופנית זה הרבה. תודה למאמן שלי.

הבלוג זכה לחשיפה ברדיו 106, רדיו 102 ובמוסף החג של “כלכליסט”. תודה למפרגנים.

הבלוג ממשיך לתפוס תאוצה ישראלית ועולמית עם כאלף כניסות בממוצע, מדי יום, מרחבי העולם. בין המבקרים גולשים מאיראן, תאילנד, אוסטרליה, ברזיל, דנמרק, בריטניה, קנדה, ארצות הברית, פורטוגל, הולנד, אפריקה, ברזיל וכמובן ישראל.

אני ממשיך לשלוח מיילים שקשורים להגשמת שאר המשימות החברתיות שלי ואחרי החג אתחיל ללמוד צרפתית. או-לה-לה!

כלי נוסף שצרפתי למאמץ המלחמתי שלי הוא הטויטר שלי (הכינוי שלי הוא uvtlv) באמצעותו הגעתי לכמה בכירים בחברת ההפקה של אופרה וינפרי.

אופרה, את שומעת? עוד 362 ימים אנחנו מתראים.



הגיבו לפוסט