פורסם על-ידי

לכתבה המלאה לחץ כאן

ב1.5.2011 הצבתי לעצמי עשר משימות לביצוע תוך 400 ימים. להתחטב, לפגוש את אופרה וינפרי, ללמוד שפה זרה, לשקם הומלס ולהקיף את אוסטרליה הן רק חלק קטן מהרשימה שלי. בינתיים מאות אנשים הצטרפו למסע וכתבו רשימות משלהם (כאן). בלוג “הרשימה” מתעד את מסע הכיבושים, ההצלחות, הכשלונות ובעיקר את המחשבות שלי. אם נחשפת ל”הרשימה” רק עכשיו אני ממליץ לך להתחיל את המסע על ידי הקלקה כאן. להזמנת הרצאה על הגשמה עצמית באמצעות רשימה ניתן ליצור קשר באמצעות כפתור ה”צור קשר”. קריאה נעימה!

25.8.12

אחת המשימות שלי ברשימה שלי היא להקיף את אוסטרליה. כבר אחרי חודש של תפעול הבלוג מצאתי את עצמי מוזמן להתארח בביתה של חברה אוסטרלית חדשה שרכשתי. לאחר מכן הציעה לי ישראלית שעברה לגור בסידני להתארח אצלה ובהמשך חבר ותיק ממלבורן ששמע על החלום שלי להקיף את אוסטרליה מבלי להוציא כסף הציע לי את מיטתו. אחרי כשלושה חודשים כבר היו לי כארבע עשרה ימי אירוח בבתים של אנשים זרים. הגדרתי לעצמי שכאשר אגיע לחודש ימים של אירוח ואצליח להתארגן על כרטיס טיסה אטוס לאוסטרליה. מיותר לציין שאני מסוגל לשלם על כרטיס טיסה, כמו גם בתי מלון, אבל רציתי לבחון את תוצאות “הרשימה”.

ככל שהתקרבתי להגשמת החלום הספציפי הזה החלו לנקר בי המחשבות של “רגע, אבל איך אעזוב פה הכל למשך חודש ימים ובעיקר מה יהיה עם הילדה?”. מאז שנולדה בתי טסתי לא מעט פעמים בשנה כך שבאופן מסוים שירה רגילה לכך שאחת לשלושה חודשים אני נעדר מהבית בין שלושה ימים לשבוע. פעמיים אפילו נאלצתי לטוס לפרק זמן של עשרה ימים אך לא מעבר לזה. מיותר לציין שכל נסיעה שכזו, בעיקר בתחילה, הייתה מלווה ביסוריי מצפון של ‘אני הורס לילדה שלי החיים והיא תסבול מחרדה נטישה”. עם הזמן ועם כורח המציאות וכמובן הודות לטכנולוגיית המחשבים והסקייפ גיליתי כי הדבר לא כל כך נורא, שהילדה מתמודדת יפה עם העדרי ומתענגת על ההפתעות הקטנות שאבא מביא לה מרחבי העולם. היא אפילו מכירה כבר בעל פה חצי מהגלובוס בזכות המתנות ההן ונוהגת לציין ש”השמלה הזו מקאן” ו”השעון הזה מסין”.

ועדיין היעדרות של חודש ימים מהבית הוא משהו שלא חוויתי מעולם גם הרבה לפני שהייתה לי ילדה. שוחחתי במהלך השנתיים של פרויקט “הרשימה” עם לא מעט אנשים סביב עניין ההגשמה העצמית וגם על הילדים שלעיתים עשויים להוות סוג של מעצור להגשמה עצמית. נכון שילדים הם ברכה ומאז שנולדה לי הילדה ואיתה גם האחריות הכלכלית עלייה אני הרבה יותר יצירתי ופורה וגם אומר הרבה יותר “כן” להצעות עבודה שבעבר סרבתי להן אבל עדיין אם מחר אקבל הצעת עבודה כתסריטאי בלוס אנג’לס רוב הסיכויים שאשיב לכך בשלילה. אני לא רואה את עצמי גר באופן קבוע רחוק מהבת שלי.

השיחות שניהלתי לאורך תקופת “הרשימה” עם רוב ההורים בעניין הגשמה עצמית וגידול ילדים הייתה מרתקת, מעוררת מחשבה ולעיתים גם מדכאת. גיליתי שסוגי ההורים מתחלקים באופן בוטה לשתי קבוצות: ההורה המקריב וההורה האגואיסט. ההורה המקריב הוא ההורה שמבטל את עצמו ומוחק את קיומו מעל פני האדמה ולא יעשה שום דבר שעשוי, לטעמו, לפגוע בנשמתו של הילד שלו. אחת ההרצאות היותר מרגשות שהעברתי הייתה בחיפה בפני קבוצה של 50 נשים ערביות כבנות חמישים. מרביתן גידלו מספר גדול מאוד של ילדים. לא יכולתי להתעלם מהעובדה שלמרות הפתיחות המאוד גדולה שלהן לענייניי הרשימה והדיאלוג המקסים שהתפתח במהלך ההרצאה הן נשים מדוכאות שהקדישו את כל חייהן לגידול הילדים ולא למימוש העצמי שלהן. מעט הנשים הצעירות שבחבורה כמעט והתפלצו מהניסיון משלי לשכנע אותן לחשוב גם על עצמן.

את השיעור שלי בהצבת ההורה לפני הילד למדתי כשהייתי בן עשרים וחמש. אחת החברות הטובות שלי הקדימה את כל חבריי ואותי והפכה לאמא צעירה. למרות שהייתה עמוסה בתארים ובמשרה חלומית היא החליטה לנטוש את המסלול המקצועי שלה על מנת לבלות “מינימום שנתיים” עם הילד בבית. אחרי מספר חודשים של אושר עילאי החלו להשמע סדקים בממלכת החלומות הפרטית שלה ואחרי שנה היא התחילה לדבר על משבר עם הבעל ומחשבות על גירושים.

“אני לא יודעת מה קרה לי?”, בכתה ערב אחד, “הייתי כל כך מאושרת ופתאום אני כל כך לא”. סיימנו את השיחה ואחרי שעה נפל לי האסימון. “אני יודע מה הבעיה”, אמרתי לה, “ביטלת את עצמך. אין יותר מקום לעצמך. יש מקום רק לילד, למה שהוא עושה, אוהב לאכול, לראות בטלוויזיה ולפיג’מות שלך. את חייבת לחפש ממחר עבודה וללכת לעבוד בכל מקום ובכל משרה. צאי מהבית, תרכשי שוב חברים, תתלבשי יפה ותחזרי להיות אישה שמסוגלת לדבר על עוד דברים חוץ ממטרנה וחיתולים”. יום למחרת היא מצאה כבר עבודה חדשה ואחרי שבוע נכנסה למשרד החדש שלה. באופן טבעי, ההתחלה לא הייתה קלה והגעגועים לילד כמו גם לאורח החיים הקדום הטרידו אותה, אבל אחרי חודש בלבד היא הסתגלה למציאות החדשה וחזרה להיות אדם מאושר. זה היה שיעור מאלף על כך שעל מנת להיות הורה מאושר צריך להיות אדם מאושר. להקריב את עצמך למען הילד שלך ולבטל את החלומות שלך היא לא ערובה לאושר של אף גורם במשפחה.

תזכורת נוספת למחשבה הזאת אני מקבל בכל פעם שאני נאלץ לטוס לחו”ל. בסרט ההדרכה שמוקרן רגעים לפני שגלגלי המטוס מנתקים את עצמם מהקרקע נאמר ש”במקרה חירום יפלו מלמעלה מסכות החמצן. יש ראשית להרכיב את המסכה על המבוגר ולאחר מכן על הילד”. במשך שנים, עד שהייתי הורה, לא הבנתי את הרציונאל הנ”ל. היום, גם בעקבות מסע “הרשימה” אני מבין שלדאוג לעצמי לפני הילדה שלי מתוך רצון להיות ההורה הכי טוב זה הדבר הכי נכון.

לא פעם אני מרגיש שיש מילים כמו “מניפולציה”, “גבולות” ו”אגו” שעשו להם, שלא בצדק, יחסי ציבור גרועים. אין לי שום בעיה לומר בקול רם: אני אגואיסט. עם גבולות :)

נ.ב  – בקרוב אפרסם את הרשימה החדשה והעדכנית שלי!



הגיבו לפוסט