פורסם על-ידי

לכתבה המלאה לחץ כאן

ב1.5.2011 הצבתי לעצמי עשר משימות לביצוע תוך 400 ימים. להתחטב, לפגוש את אופרה וינפרי, ללמוד שפה זרה, לשקם הומלס ולהקיף את אוסטרליה הן רק חלק קטן מהרשימה שלי. בינתיים מאות אנשים הצטרפו למסע וכתבו רשימות משלהם (כאן). בלוג “הרשימה” מתעד את מסע הכיבושים, ההצלחות, הכשלונות ובעיקר את המחשבות שלי. אם נחשפת ל”הרשימה” רק עכשיו אני ממליץ לך להתחיל את המסע על ידי הקלקה כאן. להזמנת הרצאה על הגשמה עצמית באמצעות רשימה ניתן ליצור קשר באמצעות כפתור ה”צור קשר”. קריאה נעימה!

6 ימים לתחילת המסע. עוד 394 ימים נותרו…

 

6.5.2011

בשבוע האחרון, מאז עלה הבלוג לאוויר, אני מוצא את עצמי מוצף במאות מיילים של קוראים מהארץ ומהעולם. רבים מהאנשים מחזקים, מעודדים, מציעים את עזרתם הצנועה (או הנדיבה) ובעיקר תוהים איך אעמוד בכל המשימות שהצבתי לעצמי ובעיקר איך ניתן לבצע דברים “כל כך לא ריאליים”, כפי שכתבה לי אחת הקוראות היותר-סקפטיות. הכול טמון, לטעמי, באסטרטגיה. תכנון מדויק, צעד אחד צעד בכיבוש המטרה שלך ולא משנה מהי. לשם בניית האסטרטגיה התגייסו לצידי שני חברים, אשפי יחסי ציבור (וגם בעל ואישה) זאב ודנה ינאי. תודה לכם!

ביומיום , אסטרטגיה היא מילה מקודשת בעיניי. אני תמיד פועל עם אסטרטגיה. לפני יציאה למכולת, לפני יציאה לדייט או לפני פעילות עסקית. לפני כעשר שנים, בתקופה שהייתי סטודנט למשחק, רכשתי ספר בריטי שהתיימר להיות מדריך לשחקנים מתחילים. המשפט הפותח בספר היה “לא פותחים לך את הדלת? היכנס דרך החלון”. התחברתי למשפט הזה באופן מיידי משום שכך אני חי כל חיי. אני מאלו שמנסים להיכנס דרך החלון ואם לא דרך החלון אז דרך המרזב או חור המנעול שבדלת. יש אנשים שהמילה “לא” גורמת להם להיכנס לתוך המחילה של עצמם, לשכב מתחת לשמיכת פוך ולשקוע בדיכאון ואילו אני שייך לאנשים שהמילה “לא” רק מדרבנת אותם להוכיח לצד השני שהם “כן” מסוגלים.

השבוע שוחחתי עם חבר שמחפש עבודה באחד מענפי הבידור. הוא התייעץ איתי למי לפנות וסיפר בגאווה שלפני שנתיים עשה צעד נועז ויצר קשר עם אישיות בולטת בתחום. “שלחתי לה מייל לפני שנתיים”, הוא סיפר בגאווה.

“מייל אחד?”, הרמתי גבה, “אני במקומך הייתי שולח לה מייל כל חודשיים עד שהיא הייתה נשברת ואומרת לעצמה ‘נו, כבר! בוא נפגש עם הקרצייה הזאת ונגמור את הסיפור הזה’. אז הייתי כובש אותה”.

זאת האסטרטגיה שלי. מייל אחד פעם בשנה זה נחמד אבל כשמישהו מקבל מאה מיילים ביום ממאה אנשים שונים, המייל “המיוחד” שלך נבלע בין השאר. תפציצו את העולם עם הבקשה שלכם!

אני מאמין גדול בשלח לחמך על פניי המים ובהפצת הבשורה שלך בכמות מסחרית. במיילים, בפייסבוק, בבלוג ובכל צורה מקורית שאפשר. אנחנו חיים בעידן בו ניתן להגיע עד למחשב או לאייפון של האדם הכי בכיר שרלוונטי למשאלת הלב שלנו, נצלו את הטכנולוגיה. “זאת הטרדה”, אמר לי החבר הפסימי, ואני השבתי: “מקסימום הוא יעשה דליט”. בתחילת השבוע שלחתי מייל ארוך לרובין שארמה בנוגע לבלוג. ביקשתי ממנו כל מיני בקשות (חלקן, ללא ספק, היו חצופות). הוא לא השיב לכל הסעיפים במייל שלי אבל תרם לי מאמר משלו שפרסמתי בבלוג. מבחינתי – הרווחתי בענק.

ניסיון החיים שלי הוכיח לי שמה שנתפס בעיני רוב האנשים כחוצפה – היא דרך נכונה שעובדת. הבעיה היא שרוב האנשים פשוט לא מנסים. הנה דוגמא: לפני כשמונה שנים קראתי באתר אינטרנט נידח על כך שעומדים ללהק בישראל סדרה בסגנון “תהילה” עם נינט טייב. באותה התקופה כתבתי פיילוט לסדרה בשם “האקדמיה” וחשבתי שאני צריך להציע את עצמי ככותב לסדרה המתהווה (גם זו הייתה חוצפה לאור העובדה שמעולם לא היה לי ניסיון כתיבה לטלוויזיה). בידיעה היה כתוב שאחד היוצרים של הסדרה הוא יואב צפיר. מעולם לא פגשתי את יואב קודם לכן ומעטים בתעשיית הבידור ידעו אז מי אני. כמה טלפונים (תוך כדי התחזות לאיש יחסי ציבור שמעוניין לשלוח הזמנה לאירוע) הובילו אותי לכתובת המייל של יואב. שלחתי לו מייל קצר וביקשתי להיות אחד הכותבים בסדרה החדשה. צפיר השיב לי בנחמדות רבה כעבור שעתיים ואמר שיבדוק את העניין. שבועיים אחר כך מצאתי את עצמי בפגישה מולו ומול מלהקת הסדרה וקיבלתי (אחרי חמישה אודישנים מפרכים) את תפקיד רועי בר בסדרה “השיר שלנו” שהפכה להיסטריה. המהלך שלי, שיש אנשים שרואים בו “חוצפה”, השתלם.

 

3

 

 

כך אני נוהג תמיד. אני מאמין שאין מה להפסיד. מקסימום יגידו שאני קרציה, פאתטי, מטופש ושאר הגדרות לא רלוונטיות שממש לא מטרידות אותי. אני בטוח שיש גם כאלו המציצים בבלוג ומצקצקים בלשונם בבוז. זה בסדר. הבלוג הזה לא מיועד להם. אני מעדיף ללכת לישון בסוף היום בידיעה שניסיתי לעשות משהו למען עצמי, מאשר בידיעה שלא עשיתי דבר.

הנה מקרה שקרה לי לפני כמה חודשים: הגעתי למסיבת עיתונאים עם ברוס ויליס בפריז. ויליס, שהצטרף למסיבת העיתונאים במסגרת קידום וודקה שהוא מייצג, היה חסר סבלנות, השיב בקצרה לשאלות העיתונאים שהיו בחדר ונעלם. הייתי חייב להביא לעיתון “ישראל היום” כתבת שער עם ויליס. לשם כך נשלחתי לפריז.

בערב של אותו היום התקיימה מסיבת VIP באחת ממסעדות פריז. המקום נסגר והוזמנו כל מיני ‘הוז אנד שמוז’ מקומיים. ויליס, יחד עם הפמליה שלו, היה כלוא מאחורי שולחן קטן כשהוא מכותר בארבעה מאבטחים גברתניים ומאיימים. “אני מביא לארץ ראיון עם ברוס ויליס!”, הודעתי לאשת יחסי הציבור של מותג הוודקה שדאגה שמא כל הנסיעה הייתה לשווא. “איך תעשה זאת?, שאלה. “אהיה ישיר”, עניתי, מבלי שידעתי מה אני הולך לעשות. ברגע מסוים, שמתי לב שחלה תזוזה בשולחנו של ברוס ויליס. הוא קם מהמקום ללחוץ את יד בעלי היקבים בצרפת. התקדמתי לעברו ומצאתי את עצמי, מבלי שהתכוונתי, מוצמד אליו ומצולם על ידי צלמים שהיו במקום. זה היה נחמד אבל לא מה שהייתי צריך.

ניצלתי את ההזדמנות שוויליס היה פנוי ולחשתי באוזנו “היי, אני יובל מישראל ואני צריך את עזרתך”. הוא הסתכל עליי מופתע. “איך אני יכול לעזור לך?”, הוא שאל. “אני צריך להביא כתבת שער איתך ואין לי חומר מספק ממסיבת העיתונאים. אתה חייב לעזור לי”. הוא חייך ואמר “תדאג שינמיכו את המוזיקה הרועשת שיש פה”. אחרי חצי שעה של המתנה מורטת עצבים (ואחרי שדאגתי שהמוזיקה במקום תהיה נמוכה יותר) פנה אליי המנהל של ויליס, קרא לי לשולחן שלו ומצאתי את עצמי יושב לקפה של חצי שעה עם ברוס ויליס. עשיתי וי על המשימה שלי.

 


 37328_401957787498_586007498_4533037_7976963_n-300x225
image003-259x300לכתבה עם ויליס – כאן

 

למדתי, לאורך השנים, שאנשים גדולים כקטנים נענים למילה “עזרה”. נסו ותראו.

ומה באשר למשימות הבלוג?

בימים האחרונים שלחתי עשרות (ואולי מאות) מיילים לכל רחבי הארץ והעולם תחת הכותרת “אתה חייב לעזור לי ללמוד צרפתית”, “את חייבת לעזור לי לפגוש את אופרה וינפרי”, “אני צריך עזרה להגיע לאוסטרליה” וכו’. עדיין אין לי תוצאות מידיות אבל התחלתי בתהליך של זריעת זרעים. מאמני כושר הציעו לאמץ אותי לשם השגת קוביות הבטן, משרד פרסום הציע לי קמפיין לבלוג ואנשים זרים הפעילו אנשים אחרים למעני בארץ ובעולם.

כ – 40 קוראים שלחו לי את הרשימות שלהם (כאן) וחלק אפילו זכו לתגובה וסיוע מאנשים אחרים. יש לא מעט ממפרסמי המשימות שהחלו בתהליך הנעת תהליך המשימות של עצמם. זהו סיפוק עצום.

גיליתי שהמשימה העיקרית שלי בדרך להגשמת משימות הבלוג היא להגיע לתהודה עולמית בתקשורת. כעת אני עסוק בחשיפת הבלוג בפני עיתונאים זרים. ברגעים אלו אני נמצא בפסטיבל קאן מטעם “ישראל היום” (את הסיקור המלא על הפסטיבל תוכלו לקרוא מדי יום שם) ובין הראיונות שאני מקיים שם אני מפיץ כרטיס ביקור פשוט שאומר “אנא עזרו לי! יש לי 400 ימים”.

3ג

אני מקווה שהפריצה התקשורתית העולמית המיוחלת והקריטית תתרחש בימים הקרובים (מצד שני אני חושש מקריסה. בשבוע האחרון אני בקושי ישן ועונה לכמאה מיילים מדי יום בעניין הבלוג)

אז אם עוד לא הבנתם את הרמז, אני צריך את העזרה שלכם בהפצת הבלוג לעולם. גזרו את לינק הבלוג באנגלית (כאן) והפיצו אותו בין מכרים שלכם ברחבי העולם. עודדו אותם לעשות את המעשה הזהו בקשו שישלחו אליי באנגלית את רשימת המשימות שלהם. כך, אני מאמין, ניתן יהיה ליצור שינוי חברתי וכמובן לבצע את המשימות שלי ושל האחרים.



הגיבו לפוסט