פורסם על-ידי

לכתבה המלאה לחץ כאן

ב1.5.2011 הצבתי לעצמי עשר משימות לביצוע תוך 400 ימים. להתחטב, לפגוש את אופרה וינפרי, ללמוד שפה זרה, לשקם הומלס ולהקיף את אוסטרליה הן רק חלק קטן מהרשימה שלי. בינתיים מאות אנשים הצטרפו למסע וכתבו רשימות משלהם (כאן). בלוג “הרשימה” מתעד את מסע הכיבושים, ההצלחות, הכשלונות ובעיקר את המחשבות שלי. אם נחשפת ל”הרשימה” רק עכשיו אני ממליץ לך להתחיל את המסע על ידי הקלקה כאן. להזמנת הרצאה על הגשמה עצמית באמצעות רשימה ניתן ליצור קשר באמצעות כפתור ה”צור קשר”. קריאה נעימה!

10 ימים לתחילת המסע, עוד 390 לביצוע המשימות.

 

10.5.2011

פתחתי הבוקר את העיתון (טוב, לא באמת פתחתי. דיווחו לי לקאן) על מנת לגלות שהמדור של אודטה האגדית נכתב בהשראת והשפעת בלוג “הרשימה”. אז בלי יותר מדי מילים מיותרות, הנה המילים המדויקות של אודטה על הגשמת חלומות והצבת יעדים.

 

איך נגשים לעצמנו את הרצונות שלנו (וגם: רעיון גדול איך נפסיק להשמין)

 

אהלן חברים,

יש לי ידיד חמוד בפייס שפשוט מכור ל”וי” על מטרות. הוא מציב לעצמו יעדים יומיים, חודשיים ושנתיים, ורץ להגשים אותם לעצמו. רשימת רצונותיו המוגשמים (וגם אלה שטרם) היא בלתי נדלית. מין בולימי אבל לא על אוכל, אלא על החיים. מזכיר לי את השיר המופלא של יהודה פוליקר “אני רוצה גם” – חפשו אותו ביו-טיוב, אחלה מנגינה. הוא לא כתב אותו על ידידי, אבל בהחלט כן על אנשים מהמדף הקיצוני שהוא יושב עליו. (אודטה – פלאי הטכנולוגיה – הנה הלינק) ומה שאני רוצה להגיד, בעצם, זה שהכול בסדר עם רשימת היעדים הזו, רק שימו לב למינון. כי בעיני, מינון צפוף פועל על אותו העיקרון של מחלת המכורים לסקס: כל כך הרבה סקס (קרי: הישגים) – ובכל זאת מבצעיו בלתי מסופקים בקבע, ונידונים לשכפל לעצמם שוב ושוב את אותה החוויה. ולמה? כדי להשיג לעצמם שוב ושוב את אותן שתי השניות של התחושה הטובה. כי איך, אחרת, הם יתפסו אותה בזנב? ולעולם לא תהיה לזה תוחלת, מפני שכל סם משול לקניית בגדים כשהנפש זקוקה לכוס מים. משאית בגדים הן לא תרווה לבנאדם את הצמא. ופה ההוכחה נמצאת בגוף הפודינג: כי אם אין זמן לשבת וליהנות מפירות ההישג, וביפ, ביפ, חייבים לסמן מיד את היעד הבא – אין כאן נחת. אני יודעת שלפי נבוט הקואוצ’רים אנחנו אמורים לסגוד לרעיון ההישגיות – אז זהו, שלא מוכרחים.

 

 

למה רצון מסוים לא מתממש לנו?

ידידי מתלונן על כך שתמיד הוא דוחה לעצמו שניים או שלושה דברים קבועים לרשימה הבאה. שנים הוא כבר מבטיח לעצמו ש”יום אחד” הוא יתחטב וילמד צרפתית – והוא ממש לא מבין איך זה לא קורה לו. הרי בנושאים אחרים, גדולים מאלה, הוא לקח הרים וטחן אותם זה בזה, אז למה פה זה אחרת? והתשובה פשוטה: הוא לא מוצא בעצמו את הכוח/היכולת לבצע דברים מסוימים (בהנחה שהם לא אסורים עליו מטעמי פלונטר פסיכולוגי ושריטות כמוסות וחוסמות), כי הוא לא מסכים לקבל עליו את הדין. ומה הדין? שבאמת הכי פשוטה שלו – מעניין לו את התחת לעשות כפיפות בטן, או הטיות בצרפתית. סו סימפל. אממה? בתדמית הפנימית שהוא הלחים לעצמו – פוזת “האפולו הצרפתי” מאוד מוצאת חן בעיניו. מוצאת, מוצאת, אבל לא מספיק מוצאת עד כדי להכריח עצמו לכלות על זה אנרגיות. נו מה נעשה שלפעמים גם פאקט הוא עובדה…

חשיבותו של הרצון הנכון

“רצון הוא כישרון” הייתה אומרת יונה ברנר, אמה של עירית חברתי, כשהיא הייתה רוצה להסביר איך כלומניק מסוים עלה למעלה. והיא צדקה, כמובן. כי “רצון” הוא המנוע האדיר החולש על כל המנועים המוכרים. במרוץ ההישגיות – הוא הג’וקר שמנצח חוכמה, כסף, ייחוס, יופי, השכלה, כישרון ושאר “מסמני הצלחה” שאנחנו רגילים לספור. זה המשאב המופלא הגורם לנכים כמו הוקינס לכתוב רבי מכר עם הריס השמאלי, ובהעדרו, אנשים בריאים בגופם ובנפשם יחיו חיים מוחמצים. אבל יש לנו שני סוגי רצון: “התדמיתי” (של הפרסונה שלנו), ו”האותנטי”. ורק כשנתחבר אל זה האותנטי והאמיתי שלנו, יהיו לנו חיים מאושרים.

איך נבדיל בין הרצונות?

איך נדע להבדיל בין הרצונות האותנטיים שלנו, לאלה החיצוניים, התדמיתיים – שהלחמנו לעצמנו מסיבות שונות?

כשמתממש לנו “רצון תדמיתי” – שבא מהראש – לא מהלב, (כי גם רצון כזה מזיז דברים) אנחנו מרגישים ריקנות, אי שקט, משהו חסר, ותחושה של “זה הכול?”. כי הדברים המוגשמים האלה רחוקים לנו מהמהות ועל כן ממש לא מספקים. זו, אגב, הסיבה לתופעת האנשים שיש להם הכול, כאילו, ובכל זאת רע להם ואין להם חיים טובים.

ומאידך – “רצון אותנטי” הוא עצמוני, שלנו, ובלתי מושפע מביקורת, קושי, או אי סבירות. יש לנו כיסוי רגשי מלא בעבורו, והוא עומד בתור עצמו – ללא בושה או התנצלויות – בלתי קשור לכלום ולשום דבר. כי רצון אמת, כמו תפילת אמת, זו ידיעה מוחלטת שקטה וקטנה, (מאוד קטנה, אגב), שהדבר יקרה. ואז זה פשוט מתגשם. זהו “זון” מאוד ברור בתוך נפשנו. מי שהיה שם פעם באיזשהו עניין הכי פעוט, מכיר את התחושה.

 

 

איך נייצר לעצמנו הישגים?

רושמים על דף נייר את כל מה שיש לנו לעשות ונדחה קבוע ל”מחר-כך”. מחלקים את המשימות האלה בשיטת הסלאמי לפרוסות ולמנות קטנות, וזהו. מטלה ליום, מקפידים לא לעשות יותר ממטלה אחת ביום, והרשימה, כמו התורים הארוכים בדיסניי-לנד, מסתיימת לה בצ’יק, רק בגלל הסדר. אנשים מזהירים אותנו מפני “רצון מופרז” שמטרפד הישגים. אבל אם הוא “מופרז”, הוא לא “רצון” – אלא אובססיה וכפייתיות. רק רצינות יתר ואובר רייטינג לדבר מסוים, מטרפדים הישגים. והיפוכו של דבר – קלות – לא קלות דעת, אלא קלות גישה, ועוד הפעם קלות גישה, (כן!), מייצרת הישגים.

כשאנחנו מחוברים לרצונות האותנטיים שלנו שבאים לנו מהלב, מהרגש, קל לנו לממש אותם, עם רוח ענקית מתחת לכנפינו. אנחנו מרגישים “בבית” עם חיינו. יש לנו תחושת סיפוק ושימחה בלב. החיבור לרצון האותנטי כבר ימגנט אלינו את הפתרונות (אסטרטגיה), וגם את הדרך לעשות את כל ה”הפקה” – שממנה אנחנו כל כך חוששים (טקטיקה). כי “רצון אותנטי” הוא המנוע והאלמנט הראשון המתרגם פנטזיה למציאות. מפני שכאשר רצון מהבטן נפגש לנו עם הראש (שמנפיק לנו את הידע הטקטי-האינטואיטיבי איך להגשים אותו) – אנחנו הופכים לטורפדו מבוית מטרה, ומשיגים אותה בקלות. מילת הזיהוי, כאמור, היא “בקלות” – קלות סובייקטיבית, כמובן. כי מבחוץ, לפעמים זה ניראה בלתי נתפס מרוב סיבוך. וכשאנחנו שם – אנחנו בלתי מנוצחים, ומגשימים לעצמנו ניסים גלויים כנגד כל הסיכויים.

רצונות ואכילות

אחת הסיבות הענקיות לכך שאנשים משמינים, היא רצונם האישי המדוכא והכבוש בקבע. רפלקס מותנה שבא עם “קיו” עוד מילדות. זו הסיבה, אגב, שאנשים משמינים אחרי החתונה. כי מיד מתחיל דיכוי הרצונות ההדדי. כמו ש”מפני שיבה – תקום”, אצלם זה: “מפני רצונם של הקרובים לך – רצונך יפנה את הכיסא שעליו הוא יושב”. אז איפה הוא יבוא ליידי ביטוי חופשי מפחד? רק בצלחת, כמובן. “אני רוצה אוכל? הנה, מיד קורה לי אוכל!”. קורים גם טאיירים, אבל זה כבר המחיר הקטן לקטסטרופה הגדולה, שנחיה ללא שום הגשמת רצונות לחלוטין.

והרפואה? להיות בלש-גשש של רצונותינו, ולמלא אותם לעצמנו במודעות, עם דיווח עצמי, ובלי אשמות.

כי אשמה, חזור: אשמה, מבטלת נתינה עצמית. העדפת למלא את רצונך במקום את זה של האחר והרגשת אשם? ביטלת את הנתינה הזו. אכלת והרגשת אשם? קפצו עליך כל הקלוריות וגם נותרת רעב. לתשומת לב כל המדייאטים.

פורסם במקור ב”סופשבוע מעריב” ב13.5.2011

תודה לאודטה על התמיכה. יש לי כמה דברים להגיד על בחירת המשימות הפרטיות שלי (שאלה וסוגיה שחוזרת על עצמה במיילים שאני מקבל) ובכל מקרה עניין הצרפתית ובעיקר הקוביות בבטן נובעת לא מתוך רצון הירואי להיות סמל מין צרפתי אלא על מנת לפתור עניינים אחרים. אבל על כך ועוד בפוסטים הבאים.

ואם כבר הגחתי, להלן, עדכון של השעות האחרונות:

200 כרטיסי ביקור חולקו לתקשורת הזרה בפסטיבל קאן וארבע עורכות בכירות במגזינים נחשבים באירופה נאלצו לשמוע נאום ארוך (מאוד!) על “הרשימה”. כשחזרתי למלון גיליתי 30 מיילים באנגלית (בעיקר מפולין!??!) שמביעים תמיכה בפרויקט הרשימה. מעניין מתי תגיע הרשימה הזרה הראשונה. המשך, אני מניח, יבוא



הגיבו לפוסט